רצים לזכר הנופלים
בשנים האחרונות הריצה תפסה מקום נרחב בציבוריות הישראלית, עד למעין "ספורט לאומי". מיזם התופס תאוצה, מבקש לשלב את הספורט המתפתח בציון הזיכרון של חללי מערכות ישראל.
מה הקשר בין ריצה ליום הזיכרון המתקרב? לכאורה, הקשר מסתכם בכך שחיילים קרביים רצים קילומטרים רבים במהלך שירותם. ובאופן כללי, פעילות ספורטיבית היא אחת מהדברים המזוהים עם חיילי צה”ל.
אבל בועז יעקב, נשוי ואב לחמישה המתגורר בקדומים, הרחיב את הקשר בין השניים לכדי מיזם “רצים לזכרם”. מדובר במעין מירוץ שמתקיים למשך שעה אחת ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, בכל הארץ, בשעה 17:30.
למיזם נרשמים במחיר סמלי דרך אתר רצים לזכרם. וכל נרשם מקבל באופן אקראי חולצה עם שם של נופל/ת ממאגר של למעלה מ-23 אלף הנופלים מאז קום המדינה ועד היום,
לזכרו הוא מקדיש את הריצה. למיזם ניתן להירשם ממש עד הרגע האחרון, אך בכדי לקבל את החולצה כדאי להקדים ולהירשם לפני כן.
כמובן, לא מדובר במירוץ רגיל : אין מדידת זמנים ואין פודיום, אין גביעים ואין תחרות. המטרה היא אך ורק לצאת החוצה ולהנציח דרך הריצה את אחד הנופלים/ות.
והאמת, גם לא חייבים לרוץ – גם הליכה או רכיבה מתקבלת בברכה. אפשר לצאת כיחידים, בזוגות או להתארגן כקבוצות. העיקר לצאת עם הרגליים ולהביע סולידריות.
אחד הדברים המיוחדים במיזם הוא שהוא לא התחיל מרעיון מופשט, אלא ממש דרך הרגליים – מניסיונו האישי של בועז, שבשנים האחרונות התחיל לרוץ בימי זיכרון. בועז מעיד על עצמו כאדם שרץ בשגרה, אך בשנים האחרונות התחיל לרוץ באופן מיוחד בימי זיכרון, על מנת לזכור חברים ומכרים שנפלו ולעבד את הכאב.
“בשנים האחרונות מצאתי לעצמי דרך לפרוק חלק מהרגשות הפוקדים אותי מידי יום זיכרון”, הוא כותב באתר. “בכל יום זיכרון מצאתי את עצמי יוצא לריצה בנופיה הקסומים של ארצנו היפה, ריצה בה בעיקר זכרתי את הקרובים לי וחשתי איך תוך לא הרבה קילומטרים, רגשות עמוקים של עצב וכאב הופכים להכרת תודה לאלה שהקריבו בשביל כולנו את היקר מכל ובו בזמן למחוייבות עמוקה להמשיך בריצה הלאומית שלנו, זו שאף אחד בעולם לא יוכל לעצור”.
אני משוחח עם בועז, כדי לשמוע עוד על המיזם, ועל הקשר בין ריצה לזיכרון. “בריצות האלה ראיתי אנשים שמצד אחד היום הזה הוא בשבילם יום להשבתה כללית, שלא קורים בו הרבה דברים מלבד הצפירה והזיכרון,
וראיתי גם אנשים שאולי אין להם קשר אישי לנופל מסוים, והולכים לעבודה כרגיל – אבל אני מניח שאיפשהו בלב היה להם חסר איזושהי יכולת להביע הזדהות וחיבור. והדבר הזה גרם לי לחשוב שאולי יש אפשרות לתת מענה לשני הצדדים.
כלומר, לעזור גם לאלה שהיום הזה לא נגמר עבורם באמת, שנמצאים עמוק עמוק באבל, וגם לאלו שהיו מאוד רוצים להתחבר, אבל לא בהכרח יש להם אמצעי, או קירבה, שדרכם הם יכולים לממש את הרצון הזה.”
“היה נראה לי מאוד נכון לתת לאנשים שם של נופל, שהם אולי אפילו לא מכירים, לא שמעו עליו – ואולי אפילו אף אחד לא שמע עליו ולא מכיר – ופשוט לשים אותו על החזה, ולהקדיש שעה לריצה לזכרו”.
נראה שכדבריו של בועז, הרבה ישראלים מעוניינים למצוא דרך לתת משמעות ולהנכיח את היום הזה בחייהם, והריצה נותנת מענה לכך. בעמותת ‘דרך הרגליים’ שהוקמה לצורך המיזם, מדווחים על 4,700 רצים שנרשמו בשנה הראשונה ו-7,400 רצים בשנה השנייה – גידול מרשים. בשנה זו, השנה השלישית, מצפים שהיוזמה תתפוס תאוצה אף יותר. מעבר להשתתפות הפסיבית בטקסי הזיכרון השונים, אנשים מחפשים משהו אקטיבי לעשות, והמיזם נותן לכך מענה. בועז מוסיף לכך את הממד של החולצה עם הכיתוב של השם. “אני חושב שזה אקט זיכרון מאוד ממשי. יש את המשפט ‘לכל איש יש שם’. אז זה ממש מביא את השם שלהם בפרונט של היום הזה.”
בועז מתאר את ההתרגשות שאוחזת בו כשהוא רואה את שמות הנופלים מתנוססים על החולצות.
ובצד השני, אצל אלו שמתאבלים על יקיריהם וקרוביהם, הריצה מאפשרת לעבד את הכאב, לזכור את הנופלים דרך המחשבות שעוברות בראש, בין אדם לעצמו ולעולמו, במהלך התנועה. בהקשר הזה, אני מבקש מבועז שישתף איתי סיפור מיוחד שזכור לו בהקשר של המיזם.
“התקשרה אליי אישה, לא צעירה, שחיפשה את הטלפון שלי הרבה זמן כדי לספר לי שבעלה כל השנים ביום הזיכרון לא היה יכול לתפקד. וכמובן שיום העצמאות גם כן לא יכול להיות שמח. הכל הפך להיות יום עצוב אחד ארוך. אבל כשהוא ראה את המיזם, משהו בזה מצא חן בעיניו, והוא אמר לה שהם יצטרפו לזה. וכשהיא שמעה את זה היא כל כך התרגשה, שזו פעם ראשונה שבעלה מצליח לעשות משהו ביום הזה ולצאת מהאבל העמוק שהוא שרוי בו – שהיא הרגישה שהיא חייבת להשיג את המספר שלי ולהגיד לי כמה טוב זה עשה לה בממד האישי.”
הריצה גם מוציאה לרחובות הרבה אנשים שמתאגדים למען רעיון אחד ומחשבה אחת. בכך המיזם גם מבטא אחדות וסולידריות קולקטיבית – חברתית ולאומית.
“אני נזכר בהרבה אירועים של אחים שכולים שכל כך התלהבו מהרעיון הזה וחשבו שהם היחידים יצטרפו למיזם הזה, ופתאום הם יוצאים לפארק ורואים עוד עשרות רבות של אנשים שבאותה שעה, באותו רגע, יצאו לריצה כמותם, ופתאום הם מרגישים שהם חלק ממשהו הרבה יותר גדול.”
לדברי בועז, השעה שנבחרה היא גם בעלת משמעות רחבה ונבחרה מתוך כוונה – מעין “סגירת מעגל” ומעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות. לאפשר לאלו שקשה להם המעבר הזה, לעשות אותה אולי בצורה יותר חלקה.
והוא לא חושש לומר שזו רק ההתחלה, ושהחזון מכוון למאות אלפים שישתתפו. “זה יקח עוד כמה זמן, אבל זה יקרה”.
לקראת סיום, בועז מקדים אותי ומסביר מה גורם לו, מהנדס כימיה במקצועו ואיש משפחה, להתעסק ולהקדיש זמן לא מועט לנושאים של חינוך וחברה. (לפני כן הוא גם עסק בקידום נוער בסיכון דרך הכנה לצבא).
“זה החלק שבשביל הנשמה”, הוא אומר בצניעות. “אני עובד במשרה מלאה ומגדל משפחה חשוב לי גם הזמן עם הילדים והמשפחה, אבל חשוב לי שיהיה גם משהו בשביל הנשמה, וזה מקום מאוד מכובד שעונה על הצורך הזה.”
–איך מוצאים את הזמן? מצטער על השאלה הבנאלית.
“זה כמו ריצה, אנשים שואלים איך אפשר למצוא זמן לריצה. אז יש את הבדיחה הזו שאומרת שיש עשרים וארבע שעות ביממה, אז תקום שעה אחת קודם.” “אני באמת מאמין בזה, שמי שמאמין ורוצה לעשות משהו, אז ימצא את הזמן. אז קמים שעה אחת קודם, הולכים לישון יותר מאוחר, אבל בסופו של דבר התגמול שזה נותן ברמת הסיפוק שווה כל רגע”.
ברמה הסמלית, החברה הישראלית מתאפיינת בתנועה תמידית ובתזזיתיות: מספיק להסתכל עלינו בבוקר בכדי לראות שכל אחד רץ לעיסוקיו ולענייניו – מי ממהר לעבודה, מי להוריד את הילדים בגן, ומי לשם הספורט.
“רצים לזכרם” מבקש להשתמש בריצה בהקשר הזה בצורה הפוכה – עצירה מהיום יום, הורדת הילוך והתכנסות, וחשיבה על האחר.
