“המדע הוא קסם שעובד” (science is magic that works). מתוך הספר עריסת החתול, קורט וונגוט.

בשנים האחרונות מתפרסמים המון מחקרים מדעיים על הקשר בין נפש לגוף. חוקרים בפינלנד הצליחו אפילו למפות באילו איברים בגוף אנחנו חווים רגשות מסויימים (כעס למשל, הוא בראש ובידיים). חוקרי מוח הוכיחו שהמוח של תינוקות מתפתח מהר יותר כאשר מחבקים אותם יותר, ומחקרים אחרים מאששים את קיומה של אינטואיציה ומפרטים את הסימנים הפיזיים לכך שהאינטואיציה שלנו בפעולה (למשל, אם אנחנו חשים מותשים או לא מרגישים טוב). אבל למה אנחנו זקוקים להוכחות מדעיות כדי להאמין בדברים שאנשים הבחינו בהם ונעזרים בהם כבר מאות בשנים? למה אותה טענה תתקבל בספק אם היא מגיעה מחוכמה עממית, אבל אם לדובר יש תואר, לפתע היא תישמע לנו הגיונית?

בספר עריסת החתול אחת הדמויות מבטאת את ההעדפה הזו במשפט “מדע זה קסם שעובד”, אבל אם נחשוב על זה הרבה מהמצאות המדע היום היו נחשבות לקסם לפני מאה או אפילו עשרים שנה.

אז מה אני מנסה לומר בעצם? שצריך להאמין בקסמים? לא בדיוק, אלא שכדאי לשמור על ראש פתוח, להתבונן בעולם כמו ילדים סקרנים ולהיות מוכנים לראות את הקסם שסביבנו, גם אם עוד לא נכתב עליו איזה מאמר אקדמאי מכובד…להבין שיש עדיין הרבה מסתורין סביבנו לגבי אופן הפעולה של העולם ושל התודעה שלנו, וגם אם עוד לא ממש הצלחנו להסביר אותו, זה לא אומר שזה לא קיים.