השבוע אני כותבת על משהו מזווית קצת יותר אישית. את התמונה הפעם צילמתי לגמרי אני, וכל זכויות הבימוי הן שלי (טוב, בערך. קצת גם מגיע לזוג המאושר). חברה שלי התחתנה בשבוע שעבר, בסימן טוב ובמזל טוב. היא חיכתה לחתונה לא מעט זמן, למרות שהכנות בהתחלה כמעט ולא עשתה – היה קשה מאוד להבין לאן נושבת הרוח. הם סגרו אולם, אבל שבועיים לפני החתונה ההגבלות התהדקו, ופתאום היא יכלה להזמין רק 50 איש. ואם מסתכלים על המשפחה המורחבת משני הצדדים… אפילו היא לא נכנסת.
העניין המצחיק הוא, שהיא התארסה בתחילת הגל הראשון. ובזמנו כשדיברנו והיא הזכירה שהחתונה באוגוסט, הרגעתי אותה שהכל בסדר – בטח עד אז הקורונה תעבור. בלי ספק. זה עוד רחוק כל כך! וכשהגל הראשון התחיל לרדת הם כבר התכוננו ברצינות וערכו רשימות, ורק בתחילת הגל השני הבנתי עד כמה הייתי נאיבית. וגם הם הבינו שצריך להתארגן אחרת לגמרי.
החתונה הועברה לאולם קטן ליד בית הכנסת, או נכון יותר – לחצר שלו. היא נעשתה בקפסולות – חופה וסעודה למשפחה, וחברים הגיעו לשבע הברכות ולריקודים, אחרי שהמשפחה עזבה. קרה המקרה והבית שלי ממש ממול, ובמשך כל החופה התחרפנתי לחלוטין, כי חברה שלי מתחתנת שלושה מטרים ממני ואני לא יכולה לקפוץ להתרגש ולהגיד מזל טוב (לא, אני לא יכולה. אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל לא אני אהיה זאת שאהרוס את הקפסולה וחס וחלילה אגרום למישהו להרגיש לא נעים). אז צפיתי בחופה מהגינה, ומה אגיד, זו הייתה חוויה מעולם אחר.
מכיוון שלא כל המשפחה המורחבת יכלה להיכנס בהגבלת ה-50, השכנים ממול תרמו את המרפסות למאמץ המלחמתי וארחו בני משפחה הנותרים לסעודה שאחרי. בזמן החופה הם עמדו מעבר לכביש, וקפצו ושרו משם כשהזוג על אזור מוגבה במדרכה ממול. מה שאומר, שכל עובר אורח תמים והכי לא קשור שנסע שם בכביש מצא את עצמו במרכז העניינים… וזה היה מקסים כל כך לראות. אנשים עצרו, אנשים צפרו בקצב-לא-קצב שנועד להביע הזדהות (היו שהצליחו יותר, היו שפחות), הרוב המוחלט עברו למקסימום עשרים קמ”ש עד שכבר לא יכלו לראות את החתן והכלה מהחלון או מהמראה האחורית, והיה אחד שאפילו נסע ברוורס ונעצר ממש באמצע למשך כל החופה – מכריח את כל הנהגים מאחוריו לסטות ולצאת לעקיפה בנתיב הנגדי. אולי היו 50 איש בקפסולה ועוד 50 בקפסולה שמעבר לרחוב, אבל בפועל השתתפו עוד הרבה לא מתוכננים.
ולמרות המתכונת המוזרה להחריד ולמרות שזה בוודאי לא מה שתוכנן, או איפה, או איך – זו הייתה חתונה שמחה, והכלה מהממת, והכל היה מלא פרחים מסביב ונראה מקסים ביותר. אני לא יכולה לומר שזה מוצלח יותר מחתונה רגילה, ושכדאי שנאמץ את הקונספט; כל אחד ומה שמתאים לו ולה, ויש כאלו שחתונת קורונה היא התירוץ המושלם להוריד את ההורים מחלום ה-600 איש ולהתחתן בפינת-חי בקיבוץ, ויש כאלו שחתונה כזו היא באמת לא הבחירה הראשונה. אבל השמחה שהייתה שם הייתה אמיתית וכנה, וכולם נראו מקסים כל כך, והיה מרגש כרגיל ואפילו יותר, ואני יכולה לומר בלב שלם ושקט שהחתונה הייתה יפהפייה, פשוט כך. מזל טוב, ורק בשורות טובות!!
לתמונות משמחות, רעיונות או תגובות – [email protected] (בכותרת ‘דברים שאותי משמחים’)
