//קעקועים מעוררי השראה//פרק שישי בסדרה-חלק א’
יצאתי לתור את התרבות החדשה הזו שהולכת וצוברת תאוצה בעולמנו, קעקועים.
גיליתי שמאחורי הקעקוע מסתתר סיפור מסע עמוק ומשמעותי, אז יצאתי לחקור את הסיפורים שמאחורי הקעקועים, את המסעות שהובילו אנשים לנקודה הזו בה בחרו לקעקע על עצמם מסר עמוק שהיה להם חשוב לזכור בכל נימי נפשם.
אלו הם סיפורי ההשראה שמאחורי הקעקועים.
מוזמנים להצטרף למסע.
והיום, פרויקט “הקעקועים של מאיה-פרויקט לזכרה” היציאה מאבל לעשיה- הסיפור של שירה , מוזמנים להצטרף🌹.
// “הקעקועים של מאיה”- פרויקט לזכרה // הסיפור של שירה.
אני פוגשת את שירה לקפה במתחם שרונה בתל אביב, אנחנו מחפשות פינה שקטה לדבר.
שירה, צעירה בת 27 ,דקיקה , אופטימית ומלאה באנרגיה מחייכת.
אי אפשר להאמין לרגע שמאחורי החזות הזו יש סיפור חיים שהתנפץ לפני כשנתיים וחצי ושינה את נתיב חייה.
שירה היא אחותה הגדולה של מאיה ווישניאק- צעירה בת 21 שנרצחה ע”י בן זוגה במאי 2020.
הסיפור של שירה מספר על תעצומות הנפש והיכולת של אדם לצאת מתוך האבל ולנתב את הכאב העמוק ביותר שלו למסע של עשיה ליצירת טוב בעולם.
פרויקט “הקעקועים של מאיה” הוא הבייבי של שירה והוא הדרך שלה ליציאה מתוך האבל לעשיה משמעותית שמאפשרת לעשות טוב בעולם, לפעול למען מטרה חשובה ולשמור על הנוכחות של מאיה פה, איתנו .
הפרויקט נולד לפני כמעט שנתיים, והוא מאגד בתוכו שיתוף פעולה של מעל 60 מכוני קעקועים , שמנציחים את האומנות והקעקועים של מאיה ומזמינים אנשים לקעקע ציור ו/או קעקוע של מאיה ובתמורה 15% ממחיר הקעקוע מיועד לתרומה לארגונים ועמותות שפועלות למיגור האלימות נגד נשים.
בתוך הטרגדיה הבלתי נתפסת הזו, איך מצאת בתוכך את הכוחות להרים את הפרויקט הזה ?
שירה מחייכת.
“האמת שלא ידעתי שיש בי את המקום הזה שמסוגל ליצור וליזום וזכיתי להרים דברים מדהימים בשנתיים האחרונות לזכרה של מאיה. כמובן שאני בטיפול מאז הרצח אבל יש מקומות שהאבל דוחף אותך לעשות דברים מעבר למה שחשבת שאתה מסוגל, ואותי זה הוביל למקומות האלו באופן מאוד מפתיע”.
הטיפול הוא מה שעזר לך להגיע ליכולת הזו ולפרויקט או שזה פשוט היה תהליך שלקח זמן ?
“האמת”, אומרת שירה, “שזה סיפור דיי מפתיע.
מאיה נרצחה בחודש מאי, חודשיים אחר כך, ביולי, לקראת יום ההולדת שלה, קמתי בוקר אחד עם ברך נפוחה בצורה קיצונית, ממש לא יכולתי לקום וללכת.
כמובן שהלכתי לרופא, הייתי בחדר מיון, חודשיים ישבתי בבית עם תחבושות וקביים ואף אחד לא ידע איך זה קרה ומה לא בסדר, הלכתי מאורטופד לאורטופד ואף אחד לא ידע להסביר את זה.
בדיעבד היה ברור שזה פסיכוסומטי לחלוטין.
אני ממש זוכרת שדיברתי בטיפול הפסיכולוגי שאני חייבת לקבל החלטה, אני צריכה לנוע, לעשות, חייבת משהו פרקטי שיניע אותי”.
“תביני”, היא מסבירה, “אני לומדת הנדסה, וצורת המחשבה שלי היא מאוד פרקטית ומעשית. הייתי חייבת עשיה כדי להגיע לריפוי, רציתי משהו שהוא מעשי ושיאפשר לי להתמודד עם האבל, כי באמת שנורא קל ליפול.
חיפשתי עשיה שתרים אותי, רציתי להבין איך אני מתעלת את הכאב לכדי עשיה וידעתי שרק זה מה שירים אותי. בכלל, כל הפרויקטים שהרמתי לזכרה של מאיה באו מהצורך הזה לעשות.
ברגע שקיבלתי החלטה מודעת שאני עושה דברים ומתמודדת באופן פרקטי, הברך פשוט החלימה מעצמה”.
איך נולדה ההחלטה איזה פרויקטים להוביל ?
“תראי, מאיה הייתה אומנית ויוצרת ואני מעשית ופרקטית, לא רציתי להקים עמותה, רציתי לשמור על החיים שלי ושל המשפחה שלי כמו שהם, וחיפשתי איפה אני כן יכולה לתת את האימפקט שלי בכסף כי עמותות יש מספיק, חיפשתי באיזו דרך אני יכולה להביא כסף לתחום הזה של מיגור האלימות נגד נשים וגם להשתמש באומנות של מאיה , להיעזר במה שמאיה יצרה בחייה.
וככה בשלב ראשון נולד הפרויקט של מתנות עם משמעות- שרשראות, תיקים, גלויות ואפילו מסיכות בתקופת הקורונה, הכול עם ציורים של מאיה, באמת המון דברים וזה פרויקט שרץ מעצמו, זה מה שיפה בזה, אנחנו מגייסים סכום יפה לתרומות וזה באמת מדהים”.
ולפרויקט הקעקועים איך הגעת?
“זו נישה יותר מיוחדת בשבילי לפחות”, שירה מחייכת.
“ממש לא חשבתי שאתקעקע אי פעם, ומאיה כבר התחילה להתקעקע בגיל 16, לפני הרצח היו לה ארבעה קעקועים והיא הייתה אמורה לעשות את החמישי בחודש שבו נרצחה אבל אני ממש לא הייתי בקטע.
ואז, איזה חודשיים לפני הרצח, שאלתי אותה למה היא עושה את זה ?
זה יפה ,סבבה, אבל מה עומד מאחורי זה, למה בעצם?
היא ראתה בזה דרך לבטא את האומנות שלה ושל אחרים , היא גם אמרה לי שברגע שעושים אחד את לא יכולה להפסיק. מה שגיליתי אחר כך שהוא נכון.
כבר בזמן השבעה של מאיה ידעתי שאעשה קעקוע, ידעתי גם איזה ציור.
בחרתי לקעקע ציור שהיא ציירה ומאוד אהבתי, ציור של ים, היא ממש אהבה את הים.
וככה ממש יום לפני השלושים הלכתי והתקעקעתי”.
הייתה משמעות למיקום על היד?
“כן ,בטח”, מסבירה שירה, “קראתי כל מיני מחקרים והמון פעמים לפי מה שקראתי ושמעתי, בני משפחה שחוו אובדן אוהבים לקעקע על הידיים כי זה מקום חשוף, וחשוב להם שיראו. אני עשיתי את הקעקוע על החלק הפנימי של היד, כדי שאני אוכל לראות אותו כל הזמן.
חמש שעות לקח לעשות את הקעקוע כי הוא גדול ועם צבע ואני לא הפסקתי לבכות.
כי קודם כל קעקוע זה כואב, נקודה. אבל בעיקר החוויה הייתה כואבת כי את יודעת שאת מקעקעת את זה על העור, אין פה דרך להכחיש או להדחיק את הסיטואציה, זה מונח לפניי”.
ואיך נולד הרעיון של שיתוף פעולה עם מכוני קעקועים ולרוץ עם זה כפרויקט לזכרה ?
“כל הפרויקטים שעשיתי בהתחלה של השרשראות, תיקים, מסיכות וכו’, היו פרויקטים יותר חומריים ויש עסקים ישראליים שמנהלים את זה בעצמם, אני משתפת פעולה אבל הם מוכרים.
הקעקועים זה הפרויקט היחיד שהוא נטו אני לאורך כל הדרך.
זה התחיל בזה שהרגשתי שעדיין בוער בי לעשות עוד, ישבתי וכתבתי על דף כל רעיון שעלה לי תוך כדי שאני מנסה לחשוב – באיזה עוד תחום אני יכולה לגעת ? מה היה מעניין את מאיה,? מה יכול להיות יפה בעיני ופרקטי? וככה עלה לי הרעיון של הקעקועים.
אבל אז חשבתי לעצמי- רגע, מי בכלל ירצה לקעקע קעקוע של בחורה שנרצחה ??
זה לא לקנות תיק או שרשרת לסולידריות, זה מישהו שבוחר לקעקע על עצמו לכל החיים ציור של מישהי שנרצחה, זו אמירה משוגעת, אמירה חזקה וזה משהו לכל החיים, אין אופציה להתחרט, להחזיר, לא הייתי בטוחה אם בכלל יהיה ביקוש והסכמה לדבר הזה.
אז פניתי למכוני קעקועים ,ואפילו פרסמתי שאלה בפייסבוק לבדוק אם אנשים יסכימו ורוב התגובות היו ממש חמות ומפרגנות ואמרו שכן, זה יכול לעבוד.
וככה יצאתי למסע.
למפגשים פיזיים ושיחות עם מכוני קעקועים, לבחירת הציורים של מאיה שמתוכם המתקעקעים יכולים לבחור, לבניה של אתר, מכתב תודה למי שבוחר להתקעקע, לבנות משהו שלי ושל מאיה”
למדת על עצמך דברים חדשים בתוך התהליך הזה ?
“למדתי המון”, אומרת שירה, “גיליתי שיש בי כוח לעשות דברים שלא חשבתי שאני יכולה. זה גם ללמוד את היכולת שלי בקטע הרגשי וגם המעשי. ברור שהרצון הוא לגייס כמה שיותר כסף למטרה חשובה אבל בעיקר זה היה להבין שאני יכולה גם לצמוח מתוך הדבר הזה, לצמוח מתוך הכאב.”
את מקבלת תגובות מאנשים ?
“כן, בטח. יש כבר בסביבות 120 אנשים שבחרו להתקעקע עם הקעקועים של מאיה ואני מקבלת הודעות מדהימות , בעיקר נשים מתקעקעות, חלקן מתוך סולידריות, חלקן ממקום שהסיפור שלהן נוגע באופן כלשהוא בסיפור של מאיה, כל מיני סיבות.
“הפרויקט הזה”, אומרת שירה, “משאיר את מאיה פה, הוא משאיר אותה הולכת בעולם על ידיים ורגליים של אנשים, הנוכחות שלה נשארת פה”.
“תביני”, היא מסבירה, “בשנה הראשונה לא יודעים לעבד את זה שהאובדן בכלל התרחש, שנתיים וחצי אחרי זה אני יכולה להגיד לך שאני יודעת שהיא מתה אבל אני לא מבינה את זה ושאנשים בוחרים לעשות משהו לזכרה זה נותן לי המון כוח.”
לאיזה עמותות הולך הכסף?
“למי שמתקעקע יש בחירה, הבאתי רשימת עמותות נפוצות כמו פורום מיכל סלה, רוח נשית וכו’, ויש אופציה גם לתרום לאיזו עמותה שאתה רוצה 15%. מבחינתי כל עוד זה הולך למטרה טובה זה מה שחשוב.
תראי, יש המון אנשים בכללי בחיים שמחפשים לעשות טוב, ולא תמיד רוצים להיות אקטיביסטים וללכת להפגנות וכאלו, ומה שאני עושה זה אפשרות לתת ולתרום ולעשות אבל ממקום יותר נגיש, משהו אינטימי יותר”.
גם עליך יש קעקועים של מאיה, כמה כבר יש היום ?
“שלושה”, מחייכת שירה.
“כמו שאמרה לי מאיה, מי שמתחיל לא מפסיק, כבר אחרי שעשיתי את הראשון הבנתי שאני אמשיך.
הקעקוע השני שיש לי הוא קעקוע של פרחים, גם הוא על היד, ומאחוריו יש סיפור ממש.
הציור הזה זה הציור האחרון שמאיה ציירה. היא שלחה אותו לחברה יומיים לפני הרצח, ושהחלטתי לעשות קעקוע נוסף, ידעתי שאני רוצה את הציור האחרון שלה עליי.
לא ידעתי עדיין אצל מי אעשה אותו, ונזכרתי שבזמן השבעה פנתה אלי מקעקעת בשם אור וסיפרה לי שמאיה דיברה איתה על הקעקוע החמישי שרצתה לעשות ותכננה לעשות אותו אצלה.
מאיה כמובן לא הגיעה, אבל אני הגעתי, במקומה .
ישבתי אצל אור המקעקעת, שהיא גם בגיל של מאיה, יחד עם עוד חברה שבאה איתי ושלושתנו ישבנו ובכינו ללא הפסקה, זה היה קשה ומרגש והיה לי ברור שזה צריך לקרות אצלה.
זה הקעקוע שהכי חשוב לי מבין השלושה, ברגע שסיימתי אותו כבר ידעתי שארצה עוד אחד ובאמת לא הרבה אחרי הזה הגיע תור הקעקוע השלישי. הקעקוע השלישי הוא בעצם קעקוע שהיה על מאיה וגם ההורים שלי וחברים שלה עשו אותו, זה בעצם מחבר את כולנו, וזה משהו שהוא שלנו”.
נראה שהקעקועים הם עבורך מקום של ריפוי, ריפוי הכאב מהפרידה….
“כן, ממש. הקעקועים הם חלק ממני, מאיה תמיד תהיה חלק ממני, אנחנו גם היינו מאוד דומות, זה לנצח יהיה טבוע עליי וזה ריפוי כי זה המקום שלי שמאפשר לי לספר עליה אם אני רוצה ובוחרת, לספר את הסיפור שלה”….
ואם היית צריכה לספר לי על מאיה, דרך הקעקועים שעלייך, מה היית מספרת לי?
“מממ…שאלה טובה”, שירה מהרהרת רגע.
“אז הקעקוע הראשון – זה הציור של הים, מאיה אהבה את הים והוא היה לנו אהבה משותפת היינו הולכות יחד, צוללות יחד, יש בו גם בים שקט ושלווה ובמקום כלשהוא אני מקווה שיש לה את זה עכשיו…איפה שהיא לא נמצאת…קעקעתי אותו גם על היד הפנימית , אז הוא עם הפנים אליי, כי הוא בעצם מסמל את מה שהייתה מאיה בשבילי.
הקעקוע השני של הפרחים – זה הציור האחרון שלה והוא מסמל את האובדן והטרגדיה, את החיים שנגדעו…
והקעקוע השלישי של הידיים בא ממקום של לספר את איך שמאיה אחזה בחיים וטרפה אותם, היא עשתה מיליון ואחת דברים, ניגנה על אורגנית וסקסופון וחליל צד, והייתה מציירת, יוצרת, עושה עבודות עץ, באמת ילדה שעפה על החיים, הידיים מסמלות את המקום הזה ויחד עם זה הידיים גם מסמלות את הנתינה שלה בעולם, היא הייתה אדם שנותן ורואה כל אחד , הקעקוע הזה מספר את מי הייתה מאיה עבור העולם.
הסיפור של שירה הוא סיפור שמספר את העוצמה הפנימית והאינסופית שלנו כבני אדם, את המקום של הנתינה והרצון לעשות טוב, והיכולת המופלאה הזו של לצמוח מתוך האבל ולצאת לעשיה משמעותית.
המפגש עם שירה היה עבורי אחד המפגשים המרגשים שחוויתי, האפשרות לראות את הכוחות והיכולת שצומחת מתוך אדם, המסוגלות לתעל אבל ואובדן טראגי כל כך לכדי יצירה משמעותית היה מטלטל ומפעים עבורי.
בעקבות השיחה עם שירה, יצאתי לפגוש אנשים שבחרו לקעקע ציורים של מאיה על גופם ולשמוע את הסיפור שלהם, את הבחירה ואת נקודת החיבור בין הסיפור שלהם לסיפור של מאיה.
המשך המסע עם “הקעקועים של מאיה” בפרק הבא בסדרה.
מוזמנים להיכנס לאתר – הקעקועים של מאיה – מאיה ווישניאק (mayawisniak.co.il)
