בואו נעשה רגע דמיון מודרך ביחד. עצמו את העיניים, דמיינו ים, חול, גלים… (לא מתחברים לנוף הקלאסי? זה בסדר. אני לא קטנונית. מסכימה גם דשא ועננים אם זה מה שיעשה לכם טוב). עכשיו דמיינו שקמתם, התנערתם, אספתם את החפצים לתיק והתחלתם ללכת. זה יום נחמד, בוקר מאוחר, נעים בחוץ, וזה זמן מושלם לקפוץ למרכז המסחרי או לקניון לעשות כמה סידורים.
הגעתם, נכנסתם לחנות ראשונה, שנייה. בשלישית כבר יש תור. ברביעית לא, אבל מדדתם כל כך הרבה ואף בגד לא ישב נכון. לא נורא. עברתם בבנק רגע, הנחתם תכשיט לתיקון בחנות או שעון להחליף בטרייה, הלכתם לאסוף את ההזמנה שהודיעו לכם שהגיעה. נזכרתם שרציתם לראות נעל בדיוק בקצה השני. הלכתם, חזרתם, עברתם רגע בשירותים (ולקח רגע או שניים למצוא אותם), השקיות כבר נהיות לא נוחות. חשבתם לשבת לרגע לחטוף משהו מהמזון המהיר, אבל יש שם תיכון שלם אחרי בית הספר או אימהות טריות או פנסיונרים ואין אף שולחן פנוי. עברתם בעוד חנות שראיתם בדרך, ורציתם רק גרביים מהחנות בפינה ולהחליף את המידה של הפיג’מה, אבל עכשיו עם רגליים בוערות זה כבר באמת מתחיל להיות סיוט. ולרגע אתם שוקלים להיכנס לחנות הראשונה ההיא, של הנעליים, רק כדי לשבת דקה על הספה הקטנה במרכז. אבל… אין לכם כוח ללכת עד שם.
גם אם לא בדיוק בצורה הזאת, הסיטואציות האלו קורות לכולם, והרבה. לצאת מהבית זה כיף ומדהים, זה משמח וזה נחוץ, אבל אם לא יוצאים למקום בעל אזורי ישיבה בהגדרתו (עיין ערך מסעדה, הופעה וכו’) יש נקודה, אפורה במקצת אבל מוכרת היטב, שבה כל העמידה וההתרוצצות כבר עוברות את גבול הטעם הטוב. ומהרגע הזה יוצא כל החשק.
השבוע חברה שלי שלחה לי תמונה מתוקה, מאמצע מרכז קניות, שהזכירה לי את כל הפעמים האלו. משתפת גם אתכם –
מה המשפט שמהבהב לי בראש? -שב ילד, שב. אני אומר לך שב.
לתמונות משמחות, רעיונות או תגובות – [email protected] (בכותרת ‘דברים שאותי משמחים’)
