רגע של צומת דרכים, סוג של משבר “גיל ה 50” ואני במרכזה של מערבולת רגשות.
ייאוש, חוסר אונים, תסכול, פחד ויחד איתם צועדות יד ביד ההתרגשות, הסקרנות והתקווה.
רגע למעלה, רגע למטה, רכבת הרים רגשית.
ובתוך כל העומס הרגשי הזה , קיים צורך קיומי לקבל החלטה. משמעותית מרכזית, מהותית.
שעל כתפיי מונח כל המשא הזה, אני יוצאת לריצת בוקר ובתוכה עולה משאלה –
לו הייתה לי האפשרות לקפוץ בזמן עוד חמש שנים קדימה ולראות לאן לקחה אותי הדרך ,אזי הייתי שקטה בתוכי, הלוואי שהאפשרות הזו הייתה ניתנת לי ומאפשרת לי לדעת שהחלטתי נכון …
והנה זה קורה.
לפני הוא עומד, שיער לבן ארוך, גלימה לבנה וחיוך.
כן , כן , אלוהים.
בכבודו ובעצמו.
והוא מושיט לי מפתח.
“קחי”, הוא אומר “תפתחי את הדלת, תני לעצמך את האפשרות לראות מה קורה עוד חמש שנים.”
אני מתבוננת בו מופתעת, מהססת, מושיטה יד ולוקחת את המפתח…
באמת ?
אני תוהה בליבי, באמת ?
וואו, זה יהיה מופלא, אני אפתח את הדלת ואראה את עצמי מאושרת, גאה על הדרך על הבחירה, מגשימה חלומות, יוצרת ….
אני מחייכת והלב שלי מתמלא.
רואה את הדלת מולי, בלב הולם מכניסה את המפתח לחור המנעול ומסובבת, שניה לפני שאני דוחפת את הדלת, אני נעצרת, מרגישה איך משהו קר וקפוא מטפס לי מכפות הרגליים ומקפיא אותי מבפנים.
רגע, רגע, רגע…
ומה אם אני אראה משהו אחר מעבר לדלת ? מה אם אראה שאני אומללה, שאני מתחרטת על ההחלטה? מה אם אראה את עצמי כואבת , מיואשת, עם חלומות מנופצים ? מה אז….
אני בוהה בה, בדלת, תוהה.
המחשבות מתרוצצות בתוכי ובתוכן מחשבה עמוקה-
באי וודאות טמונות כל האפשרויות כולן, חוסר הידיעה הזה שמטלטל כל כך בימים האחרונים הוא מקום שנועד להיות, ברגע שתהיה ידיעה תהיה בחירה ואז כל שאר האפשרויות יתמוססו, יתפוגגו מעצמן…
שאני מאפשרת לאי וודאות להיות , אני מאפשרת באותה נשימה גם לכל האפשרויות להתרחש…
על אף הכאב והקושי , הדרך נועדה להלך בה מתוך אי ידיעה , מתוך אי וודאות, לאפשר לביטחון לקרוס ולבטוח בדרך.
“קח את המפתח”, אני אומרת לו, “אין צורך , אני לא רוצה לדעת, הידיעה תיקח ממני את אינסוף האפשרויות שיכולות להתממש בדרך הזו, אני לא רוצה לדעת…”
אני מתעטפת באי וודאות, מניחה אותה על כתפיי וממשיכה לרוץ….
