אולי כדי לא לשכוח יותר ילדים ברכב כל מה שתצטרכו זה פתק?
אם במהלך חופשת הפסח ביקרתם בחוף הים בחניון טיילת תל אביב מול מסעדת מנטה ריי, בוודאי שנתקלתם ברכב מכוסה כולו בפתקיות צבעוניות ושאלתם את עצמיכם כמו רבים אחרים מה הסיפור של הרכב הזה?
במהלך חופשת הפסח ביום שלישי שבו יצאה השמש לשמיים ורבבות ישראלים יצאו לטייל ופקדו את השמורות והחופים בחניון טיילת תל אביב הועמד רכב מכוסה כולו בפתקיות צבעוניות עליהן מוטבע הסלוגן “מפסיקים לשכוח את הילדים ברכב” ומהאוטו בקע קול בכי של תינוק.
מסתבר שהרכב המכוסה כולו בפתקיות הצבעוניות הוא תרגיל לימודי שביצעו יחד מעיין בירן בת 24 ממושב עין ורד ואלי סאיטו בת 22 מתל אביב, סטודנטיות שנה א’ בתואר ראשון במחלקת עיצוב תקשורת חזותית ב – Hit המכון הטכנולוגי בחולון.
לדברי בירן “קיבלנו עבודה בשם אקטיביזם במסגרת קורס ״יסודות העיצוב״ בהנחיית טליה פריד. התרגיל היה ליצור קמפיין / פעילות / התערבות הפנינג / מחאה או כל דבר אשר יניע את הקהל לפעולה ו/ או לשינוי תודעתי, במטרה להעביר מסר ולהניע לפעולה. (לקרוא לאנשים לפעול למען רעיון) וכך ליצור שינוי תפיסתי ו/ או התנהגותי בסביבה נבחרת.
איך עלה הרעיון? סאיטו מספרת “ישבנו הרבה זמן על מנת להגיע לרעיון שיסקרן וייגע בשתינו. לאחר חיפושים וסיורי מוחות הגענו לנושא של ״זהירות בדרכים ״, נושא חשוב ורלוונטי לציבור הרחב – כי לצערנו אנו עדיין שומעים על אסונות בתחום מדי יום. בתוך הנושא הרחב של “זהירות בדרכים” בחרנו להתמקד ב”שכיחת ילדים ברכב״. בגלל העיתוי לקראת חופשת הפסח ולפני חופשת הקיץ מפני שמרבית מקרי השכיחה הקטלניים מתרחשים בקיץ”. בירן מוסיפה “אני חושבת שזה הגיע מהמקום ששתינו מאוד אוהבות ילדים, לשתינו יש אחים צעירים ויצא לנו לעבוד בכל מיני מסגרות שונות איתם.. וזה משהו שהיה לנו חשוב לעלות למודעות”
השתיים מספרות שהתחלת הפרויקט הייתה דווקא בבחירת הסלוגן “מפסיקים לשכוח את הילדים ברכב” שמבטא את המסר שאותו רצו להעביר. בהמשך התמקדו השתיים בניסיון להבין את הגורמים לתופעה עצמה.
התחלנו לנסות להבין למה זה בעצם קורה?
בירן מספרת “הבנו שהבעיה היא השכחה עצמה שבמקרה של הורים נובעת מסיבות של עומס וטרדות שונות שמציפות אותם ולא בגלל שהם לא אוהבים או דואגים לילדים. אין אף הורה שחושב שהוא מסוגל לשכוח את הילד שלו ברכב אבל עובדה שזה קורה ואפילו הרבה. השלב הבא היה לחשוב מה עוזר לנו לזכור ואחד הדברים הנגישים ביותר. ואז שאלנו את עצמנו מה עוזר לנו לזכור דברים?- אחת התשובות הייתה sticky notes- הפתקיות הנצמדות עם פס דבק שעליהן אנחנו כותבות משימות ודברים לזכור”
סאיטו מוסיפה: “השלב הבא היה לחשוב על לוקיישן: רצינו חניון שבו ישנה תנועה תדירה של אנשים ומזוהה עם תנועת משפחות. בחרנו בחניון בטיילת תל אביב מול מסעדת מנטה ריי. ואז ניגשנו לפעולה עצמה חתמנו בעזרת חותמת שיצרנו את הסלוגן על מאות פתקיות צבעוניות שאותן הבאנו איתנו. לצורך התרגיל נידבתי את הרכב שלי ואחרי שחניתי אותו בחניון במקום בולט, הדבקנו את הפתקיות על הרכב. בנוסף, על מנת למשוך את תשומת לב הסובבים וליצור אצלם רגש, בחרנו להטמין הקלטה של בכי תינוק מתוך הרכב.
ואיך היו התגובות? “כבר בדקות הראשונות של הכנת הפרויקט- כשהתחלנו להדביק את הפתקיות לרכב הצלחנו ללכוד את תשומת לב הסובבים וקיבלנו תשבחות ותגובות חיוביות”. מספרת בירן “עוברי אורח שונים אמרו לנו כמה חשוב הנושא והחלו לצלם את הפרויקט. אחד מהאנשים הללו הוא אמיל טגר שגם העביר אליכם את הפרטים שלנו וכך נוצרה הכתבה הזו בעצם.” והיא מוסיפה “בשלב השני כשהפעלנו את הרמקול עם הבכי של התינוק, התרחקנו מהרכב בשביל לאפשר נגישות לפרויקט. התגובות היו של בהלה, אנשים לא הבינו אם יש או אין תינוק מה שהצריך מהם להתקרב לרכב ולהבחין במה שרשום על גביו”. סאיטו מוסיפה “נפעמנו לגלות עולם של אנשים שאינם יכולים להישאר אפאתיים לסיטואציה של תינוק ברכב וקיווינו לייצר זיכרון משמעותי עבורם. כעבור שעתיים שהקצבנו לתרגיל אספנו את הפתקיות מהרכב והדבקנו אותן על כל הרכבים האחרים בחניון – פתק לכל רכב על החלון- ואז חשבנו על זה שבעצם כדי לא לשכוח את הילדים ברכב אולי כל מה שצריך זה להדביק פתק על החלון” הנה הסרטון שערכו הבנות להגשה בסיום – מאחלים להן בהצלחה מבחינתנו מגיע להן 100!
