יום שישי התחיל כרגיל בשלווה ורוגע וחיוך , התעוררתי בבוקר מוקדם ויצאתי לשתות את הקפה הקבוע שלי בקינג ג’ורג’ . החניתי באותו מקום קבוע , הגעתי בדיוק בזמן לבית קפה , שמכין לי בדיוק מושלם את הקפה הקבוע שלי , המשכתי את השיחה משבוע שעבר עם השכן המקסים מדיזנגוף והמשכתי לפגישה …
מה שקרה לאחר הפגישה לא הכין אותי נפשית למה שעתיד לבוא… יצאתי עצבנית, טעונה, נסערת כמו שהרבה זמן לא הייתי…
נכנסתי לאוטו ומשכתי את הדוח מהחלון (אפעם לא קיבלתי שם דו”ח)
ניסיתי להתקשר לפרוק עצבים – וכל מי שהתקשרתי לא היה זמין (מה שגרם לי להתמודד לבד עם כל החוויה ),
הלו”ז המתוכנן שלי השתבש, בנוסף .
נכנסתי הביתה בידיעה שיש לי זמן מוגבל לכמה משימות
במקביל למחשבה ש למה לעזאזל צריך שעון?
ולמה אי אפשר להוסיף עוד דקות?
ומי קבע שיש רק 24 שעות ביממה ?
אני לא אספיק כלום .
אני לא אשתף אתכם בכמות הבישולים והטיגונים וניקיונות ועוד מטלות עד שהגעתי לים.
אני אקפוץ ישר לים.
אחרי נסיעה מתישה ומלא עצירות ( נסיעה של 20 דקות. כן???? )
עם שתיקה רועמת שלי ( מה שלא אופייני לי ) ושל החברות שלי
הגענו לים בדיוק בזמן לתחילתה של השקיעה .
פרסנו את המגבות שלנו על החול,
הורדנו את התיקים ,
פתחנו בקבוק יין,
מזגנו לכוסות,
הדלקנו סיגריה
וחיכינו לשקיעה המרגיעה .
רציתי לבקש סליחה שהייתי חסרת סבלנות ולא נעימה
סליחה על האנרגיות וכאבי הבטן שחוויתן ממני
ורציתי להודות לכן על עצם היותכן אתן בחיי
רציתי להגיד שאני אוהבת אתכן ותודה עליכן בחיי
תודה שאתן מכילות אותי ומחבקות אותי
ותודה שאתן אוהבות את הים כמעט כמוני
מה שהייתי צריכה זה 2 חברות ואת השקיעה
ובקבוק יין
בתמונה : שקיעה
