מסיכות.
פעם זו היתה מילה ששייכת לחג פורים, ועכשיו זה משהו שקונים בכל מקום ועוטים על עצמנו כחלק מהשגרה המוזרה הזו שיש בעולם בשנתיים האחרונות.
שהקורונה התחילה, מסיכה היתה דבר מוזר ולא מוכר, עלתה יקר, וזה היה מציק ,לא נעים ולא פשוט לנשום איתה…
היום זה בכל מקום , עולה ממש כמה שקלים ואין מי שלא מכיר.
מסתובבים איתה עלינו רוב הזמן ומרגישים שהיא מגינה עלינו, הרי זו מטרתה, לא ??
אם תשאלו אנשים תגלו, שיש לא מעט כאלו שנוח להם להיות עם המסיכה גם שכבר לא חייבים, זה יוצר אצלם תחושת בטחון פנימית, כאילו לא באמת רואים אותם.
בסופו של יום, כולנו מתהלכים בעולם עם מסיכות, לא של קורונה, לא של פורים, מסיכות רגשיות, העמדות פנים, כאלו שאספנו לאורך הדרך והשנים.
מסיכות, של מה שמצפים מאתנו, של מה שהיו רוצים שנהיה, של התניות ותוויות שאספנו לאורך הדרך.
גם הן תפקידן להגן עלינו, לא מוירוסים או חיידקים , אלא להגן על הלב שלנו שלא יפגע, שאף אחד לא ידע באמת מה קורה בפנים.
אנחנו מסתובבים בעולם עטויי מסיכות ואף אחד לא באמת מכיר אף אחד.
כמה פעמים אנחנו שומעים על אנשים שמתגרשים, או נכנסים לדיכאון או חס וחלילה מתאבדים ולא מבינים…
איך ?? איך זה יכול להיות ??
הם היו זוג כזה מאושר,
הוא היה בנאדם כזה שמח,
איך יכול להיות שזה קרה ??
וזו בדיוק אותה המסיכה, המסיכה שכולנו עוטים על עצמנו במצבים מסוימים, עם אנשים מסוימים, במקומות מסויימים, העיקר שהלב שלנו ירגיש בטוח, זו הדרך שלנו להתמודד.
מה שמדהים בכל העניין הוא שזה אנחנו, שבמו ידינו , במו אצבעותינו כולאים את עצמנו, מכניסים את הלב שלנו לתוך סוגרים, עוטים מסכות והתניות חברתיות ופשוט הולכים בדרך הזו שקועים… רק לא להיפגע, רק לא לקבל ביקורת, רק לא להרגיש שלא אוהבים אותנו…
ההזמנה אליכם היא לשאול שאלות את עצמכם באומץ ובכנות :
איזה מסכות אני עוטה על עצמי?
עם מי? מתי ?
והאם זה עדיין משרת אותי?
האם לא הגיע הזמן להוריד את המסיכה ופשוט להיות אני? וללכת עם הלב שלי ?
אם תצליחו לזהות את המסכות, איפה מתי ועם מי אתם עוטים אותן אז לרגע אולי תתבהר לכם הדרך ותוכלו לבחור באם להשאיר או להוריד אותן.
אומץ משמעו לבחור להוריד את המסיכה וללכת חשופים, אותנטיים עם הלב שלנו,
ככה,
כמו שאנחנו .
//לְהוֹרִיד אֶת הַמַּסֵּכָה//
כַּמָּה אֹמֶץ צָרִיךְ אָדָם רַק בִּכְדֵי לִהְיוֹת הוּא עַצְמוֹ
לְהַרְחִיק מֵעָלָיו אֶת הַמַּסֵּכוֹת שֶׁעָטָה לְאֹרֶךְ הַשָּׁנִים
לְהָעֵז לְהַשִּׁיל אֶת
הַעֲמָדוֹת הַפָּנִים
הָרְצוֹנוֹת
הַחֲלוֹמוֹת
הַתָּוִיּוֹת
הַצִּפִּיּוֹת
שֶׁאֵינָן שֶׁלּוֹ.
וְשֶׁאָסַף אוֹתָן בְּדַרְכּוֹ .
כַּמָּה אֹמֶץ צָרִיךְ אָדָם
לְשָׁמוֹט אֶת נֶשֶׁל לִבּוֹ,
וּלְשַׁחְרֵר עַצְמוֹ מִכִּלְאוֹ
מִכִּבְלִי הַתּוֹדָעָה שֶׁלּוֹ עַצְמוֹ.
לְשַׁחְרֵר אֶת ה:
צָרִיךְ
וּמְקֻבָּל
וְכָךְ נָהוּג
וְכָךְ אַתָּה…
כַּמָּה אֹמֶץ צְרִיכָה אֲנִי
בְּסַךְ הַכֹּל כְּדֵי לִהְיוֹת אֲנִי
עַצְמִי
וְלָלֶכֶת בְּעִקְבוֹת לִיבִּי
בְּעִקְבוֹת חֲלוֹמִי
בְּעִקְבוֹת תְּשׁוּקָתִי
בְּלִי מַסֵּכוֹת
בְּלִי תָּוִיּוֹת
בְּלִי הַתְנָיוֹת
כָּכָה
כְּמוֹ שֶׁאֲנִי
לְכַמָּה אֹמֶץ זְקוּקָה אֲנִי
כְּדֵי לְהָעֵז לְשַׁחְרֵר
אֶת הַפַּחַד
מֵחֲשִׂיפָה
מֵאֶפְשָׁרוּת שֶׁל פְּגִיעָה
מִבִּיקוֹרֶת
מִלִּהְיוֹת ” מַפְתִּיעָה”
מֵאָבְדַן אַהֲבָה
כַּמָּה אֹמֶץ
כְּדֵי לַחֲזֹר הַבַּיְתָה
לְעַצְמִי
