לימודי הרוח השונים הפגישו אותי שוב ושוב עם המושג “אחריות” וכל התובנות שהוא מקפל בתוכו.
בכל קורס חשיבה חיובית , מכל סוג שהוא, לומדים דבר ראשון לקחת אחריות על הבחירות שלנו בחיים.
בשער הכניסה לקורס אתה נאלץ למסור את ה “אין ברירה” , “ככה זה”, “אין מה לעשות” .
אני זוכרת במפגש הראשון של קורס חשיבה חיובית שעשיתי לפני הרבה שנים, אחת המשתתפות הביעה תרעומת על המחשבה הזו, – “מה זאת אומרת אני בוחרת לעבוד??”
כאילו שיש לי ברירה, אני צריכה לעבוד, צריכה כסף , צריכה להתפרנס.
המנחה של הקורס, לאט לאט בסבלנות, לימדה אותנו לשנות משקפיים, לדייק את תפיסת העולם שלנו, וללמוד שכל בחירה יש לה מחירים, המחירים של “לא לעבוד” הם כך וכך , המחירים של “לעבוד” הם כך וכך , ועדיין הבחירה היא שלי למול המאזניים הללו. ויותר מזה, האחריות על הבחירה הזו היא שלי ושלי בלבד.
השלב הראשון בלימוד לקיחת אחריות על מהלך חיינו היא אותה הבנה עמוקה ושינוי מחשבתי במעבר מ”אין ברירה” , “אין מה לעשות, חייבים” – לתפיסת עולם של: אני יודע מה המחירים, אני יודע מה אני רוצה, אני מבין את ההשלכות של הבחירות שלי ויחד עם זאת אני בוחר לעשות כך וכך..”
זה שינוי דרמטי בחיים, זה שינוי עמוק במשקפיים שמרכיבים ובאופן שבו אנו מביטים וחווים את העולם.
הדבר בהחלט דורש תהליך פנימי, צמיחה, ובסופו של דבר ללמוד לקבל אחריות אמיתית על הבחירות שלנו, על ההחלטות שלנו ועל הפעולות בעולם.
השלב העמוק יותר בתהליך למידת משמעות המושג “אחריות” הוא הצורך ללמוד לקחת אחריות גם על הרגשות שלנו.
את התהליך הזה לקח לי זמן רב יותר לעשות.
להיות בתשומת לב וכאשר עולה רגש, לדעת בשלב ראשון לזהות אותו, לראות אותו כמו צופה מן הצד: “הנה עולה בי רגש של כעס, של עצב, של שמחה” ולקחת אחריות עליו.
אם מישהו עושה משהו שמעלה אצלי רגש של כעס, תסכול, אכזבה , זה בסדר גמור להרגיש ויחד עם זאת להבין , או יותר נכון לקבל, את העובדה שהרגש הזה הוא עדיין שלי, והאחריות היא לראות אותו, לקבל אותו ,ולדעת שלמרות שהוא מכאיב לי הוא עדיין שלי…
אחד הדברים שהכי היו קשים לי לעיכול היא ההבנה הזו שלוקחים לי בעצם את הזכות שלי להיות קורבן בעולם, שמרגע שהבנתי את האחריות שלי אני לא יכולה יותר להאשים☺
כאשר לומדים לקחת אחריות על הרגשות שלנו, אי אפשר עוד “להאשים” אף אחד בשום דבר….
משמעות המושג אחריות הוא לשחרר את האפשרות הזו לומר:
“בגללה אני עצוב”
“זה לא אני זה העולם שלא הוגן “
“זה כי הוא פשוט בנאדם מעצבן !”
“אני כועסת כי הוא פגע בי, העליב אותי “
קצת קשה אולי לקבל את זה אבל באופן מפתיע הכי קל זה להאשים את האחר, וכן, יש בנו צורך ורצון להרגיש אומללות וקורבנות ולרצות את החיבוק הזה מבחוץ כמו הורה שמרגיע ילד ואומר לו ש”הכול בסדר ושהוא לא אשם”…
תהליך של התפתחות אישית זה כמו ללמוד לנסוע על אופניים, אתה לא יכול יותר לחזור אחורה לאי ידיעה, אי אפשר לחזור אחורה ל”זכות” הזו לקורבנות ואומללות, ליכולת להאשים. באופן מכאיב משהו זה פשוט לא אפשרי יותר, כי אתה יודע שמבחוץ הכול משקף לך את מה שקורה בפנים.
אני מודה שזה לא דבר קל, שלעיתים בא לי להיות קורבן, לצעוק, לכאוב , להאשים לכעוס… וזה גם קורה לא מעט, אבל תמיד ברקע יש בתוכי גם את הקול הזה שמזכיר לי את מה שעמוק בפנים אני יודעת – שזה שלי, לגמרי שלי, הסיטואציה באה לאפשר לי לחוות רגשות, להתמיר , לשנות , לכוון אותם, לה ת מ ו ד ד איתם.
זה בהחלט לא תהליך קל ופשוט אבל לאורך זמן הוא תהליך מרפא….
ובסופו של יום רק היכולת לקחת אחריות פנימית מאפשרת לשנות את החיים מבפנים.
