למה? למה זה קרה דווקא לי? למה עושים לי את זה? אלו המחשבות שהתרוצצו במוחי בכל פעם שרק יכולתי לחשוב.
שמי שיראל, אני בת 29, חולת אפילפסיה מגיל 16.
את ההתקף הראשון אני זוכרת היטב. זוכרת את עצמי באמבולנס, מבולבלת, עם כאב ראש, עם טעם של דם בפה. לא מבינה מה קורה איתי. באותו ערב הודיעו לי ולהורי שיש לי אפילפסיה. מאז הייתי “שיראל האפילפטית” גיבנת שליוותה אותי בשנים שהיו אמורות להיות היפות ביותר.
גדלתי בבית שכל התזונה בו היתה בריאותית, צמחונית, בתקופתי הייתי הילדה היחידה שבאה עם כריכים מקמח מלא וממתק תמרים.
בנוסף הייתי שוחה אופן מקצועי, כל הגוף הרגיש לי מאד חזק, בטוח. השאלה הזו- למה?! למה דווקא לי? השאלה הזו ניקרה במוחי תדיר. האשמתי את החיים, את אלוקים, את עצמי.
בתחילה הפרכוסים היו בתדירות נמוכה, פעם בכמה חודשים. אבל הזהירות היתה מתמדת. הפחד ליפול. אלו חיים לא פשוטים עבור נערה מתבגרת. הרגשתי כלואה. הרגשתי שנלקחה ממני היכולת לבחור. כי איך אפשר לבחור משהו אם אני אפילו לא יודעת מה יקרה איתי בעוד שניה?
לא רציתי שירחמו עלי, אז לא סיפרתי לסביבה, אבל האמת- פשוט ריחמתי על עצמי.
עם השנים ההתמודדות הלכה ונהייתה קשה יותר. למרות הכל התחתנתי (אח”כ גם התגרשתי), ילדתי ילד מקסים, עשיתי תואר ראשון.
ההתקפים החמירו. הגעתי למצב שבו היו לי מספר פרכוסים ביום. לא ראיתי לאן חיי מתקדמים. הרגשתי מיואשת. ניסיתי את כל התרופות האפשריות, התרוצצתי מרופא לרופא והמחלה רק החמירה. הייתי נופלת, שוברת אברים שונים וזקוקה לשמירה מתמדת.
ואז חל מפנה משמח בחיי. נחפשתי לשיטת טיפול המחזקת את הנפש.
העיקרון בה הוא מאד פשוט ומעצים. משהו ענק מבחינתי, שאני רוצה לצעוק לעולם. הוא עזר לי ויכול לעזור לכל אחד, בכל תחומי החיים.השיטה נקראת מרחבים משותפים והיא מבוססת על שלושה עקרונות פשוטים.
א. אני זו ההתייחסות שלי
ב. המאמן הגיע.
ג. אני לוקחת אחריות על חיי.
פתאום הבנתי שאני לא אפילפטית. נכון, יש לי אפילפסיה, אבל אני יכולה לבחור איך להתייחס אליה. “אות הקין”, אותה גיבנת אכזרית ירדה לפתע. אני רואה בה כאימון, משקולת, היא נועדה כדי לחזק אותי ולהעצים אותי כאדם ואני לוקחת אחריות ליטול את המשקולת הזו ולעבוד.
אז אם אני יושבת עם כוס שתיה ורעדו לי הידיים (שוב) והכוס נשפכה לי על הבגדים. זו רק סיטואציה, מצב. לא אני. אני יכולה לבחור איך להתייחס ולהגיב אליו. אני רואה כל מצב כאתגר ולוקחת אחריות להתמודד איתו.
המאמן שלי היה קשוח. קיבלתי משקולת שנקראת אפילפסיה, וזו חתיכת משקולת… אבל זה אימן את שריר ההתייחסות שלי. וממשיך לאמן כל יום. האימון הזה תרם לי בכל אספקט בחיי.
משם המצב השתפר.מצב הרוח שלי עלה פלאים, הפכתי למאותגרת ועם תקווה שאני הולכת להצליח, בחיים ככלל ובאפילפסיה כפרט.
התחלתי להתעניין ולחפש שיטות נוספות. מצאתי את הקוצב הוואגלי (VNS). החלטתי שאני הולכת על זה. ניתוח קל יחסית, תוך יומיים הייתי בבית. הקוצב שיפר מאד את מצבי ועזר לי להיות יותר מפוקסת, מה שההתקפים די מונעים.
לאחר מספר חודשים התחלתי טיפול נוסף בתרופה שאינה מוכרת לסוג האפילפסיה שלי ויחד זה הצליח. הקוצב והתרופה בסינכרון מושלם בינהם הפחיתו את ההתקפים ולבסוף גם עצרו אותם. קיבלתי את חיי חזרה- בגרסה משופרת. קיבלתי תנופה ענקית, כל הסתכלותי על החיים הפכה להיות אחרת.
אפילפסיה אינה בעיה, היא מצב. המצב הזה ניתן לי כדי להתאמן.
היום כשעולה לי המחשבה- למה דווקא אני- מופיע גם חיוך קטן. אני לא יודעת למה דווקא אני. אבל קיבלתי אותה כדי שתשמש לי כשביל, דרך, להגיע למתנה גדולה.
למדתי לקחת על עצמי אחריות.
למדתי לבחור איך להתייחס.
למדתי שאני לא בובה על חוט.
למדתי שהמצב לא קובע.
באהבה, שיראל
מטפלת בשיטת “מרחבים משותפים”
ניתן ליצור איתי קשר בווצאפ -0503143344
