לפני שנים כשהדרכתי בקורסים למודעות של אווטר אחד מהתרגילים הראשונים בקורס עסקו ברצון. התגובה של מרבית הנוכחיים למשימה או המשימות הראשונות שעסקו בבחירות של משימות קלות כמו לבחור איזו יד להרים ואז להרים אותה הביכו אנשים. אבל משהו מדהים קרה למי שבסופו של דבר עשה את התרגיל וחזר על הפעולה כמה פעמים עם משימות שונות שהוא בחר ואז עשה בהתאם- פתאום המוטיבציה שלו עלתה וכך גם כח הרצון.
עד כמה שזה יכול להישמע מוזר, תמיד חשבתי שזהו אחד מהתרגילים העוצמתיים ביותר בקורס, אבל אולי בגלל שהוא ראשון או שני, הוא מלווה בהתנגדויות ובמבוכה- אבל לא רק. אנחנו נבוכים מהתהליך של הבחירה- הרבה מאוד אנשים ובמיוחד הפעם לא יודעים לומר למי יצביעו. והם שומרים את ההחלטה לרגע האחרון.
לפי קצב התור בקלפי שלי אנשים לא הזדקקו לזמן ארוך כדי להחליט התור התקדם בקצב מהיר. הפעם ההמתנה בתור הרגישה קצת יותר דומה לתור בבית המרקחת אלא שכמו שאמרתי בשונה מאוד זה התקדם מאוד מהר ויעיל.
אז למה כל כך הרבה אנשים מתלבטים? לדעתי זה קשור לאותה המבוכה של התרגיל שהזכרתי- כשאנחנו מחליטים ובוחרים לפעול בהתאם זה ממלא אותנו בכוח- הכח החזק ביותר ביקום- כח הרצון. וכשאנחנו רוצים משהו אנחנו עלולים להתאכזב כשלא נשיג אותו לבסוף. האכזבה הזו מובילה לייאוש- ואת זה אף אחד לא רוצה להרגיש.
הפחד מאי הצלחה יכול למנוע מאנשים לבחור או לפעול ולעשות את הדברים שיכולים להשפיע על החיים שלהם- לא רק בהקשר של הבחירות אלא ברמה היום יומית.
אחת מההבנות הגדולות שמתרחשות בתהליך של התרגיל – כמו גם אחרי ההצבעה בקלפי היא הרגשה של שחרור מסוים- הרגשת הקלה אז אם אין לכם רצון ללכת להצביע או לעשות שום דבר אחר- אני מציעה לעשות את התרגיל הזה:
בחרו איזו פעולה תרצו לבצע
אמרו אותה בקול ולאחר מכן בצעו אותה
חזרו על התרגיל שוב עם פעולות שונות לבחירתכם.
אם אחת הפעולות שלכם בסיום התרגיל תהיה לצאת לקלפי זה רווח נקי אבל גם אם לא תדעו שבחרתם וזה כל העניין.
התמונה המדהימה צוירה ע”י ויק שמואלי ומוצגת כחלק מתערוכה שלמה במגדלי טי טאוור כחלק מפרויקט נויה אמנות ישראלית
