“טִיפּוֹת הַגֶּשֶׁם הֵעִירוּ בּוֹ גַּעֲגוּעַ לְשִׁירַת הַיָּם.” ~ חלי אברהם איתן
יש את הרגע הזה בחיים, שבו אנחנו נמצאים בנקודת זמן, שבה אנחנו יודעים שאנחנו עומדים לאבד אדם אהוב עלינו ואשר אוהב אותנו חזרה והתשובה לשאלה “למה” לא נמצאת בהישג ידינו.
והוא עדיין פה. אותו אדם.
רגעים מעטים לפני שהוא הולך.
עדיין רואים את אותו אהוב למול עיננו, אבל יודעים שזה לא לעוד הרבה זמן
הנקודה הזו, שאנחנו מחבקים אותו וממלמלים לו מילות אהבה באוזן, מזכירים לו כמה אנחנו אוהבים, כמה נתגעגע אם לא יהיה לידינו, כמה הוא חשוב לנו בחיים.
כאילו מקווים שהשעון ייעצר, שהרגע הזה לא יעבור ונשאר יחד קפואים באותה פוזיציה, באותה תחושה, באותם רגעים שלא יחזרו שוב לעולם.
אבל הזמן לא עוצר.
הזמן הוא אגואיסט. עסוק רק בעצמו. לא משנה כמה נבקש. לא משנה אם נתחנן בפניו להפסיק ולו למעט, כדי שנוכל לחבק עוד קצת.
כדי שנוכל להריח. לנשק. ללטף. להביט בעיניים.
לחוות עוד רגע אשר ייחתם בנשמה של שנינו.
ואז קמים בוקר אחד והעולם התהפך.
ולא משנה אם זו מחלה סופנית,
או פרידת אהובים שחייבת לקרות למרות שאש האהבה עוד בוערת,
לא משנה אם זה גיל הזיקנה המאיים,
או מישהו קרוב לליבנו שאומר לנו שלום. אולי בפעם אחרונה.
רגעים אחרונים נחרטים לנו בלב באותה להב החנית שחותכת אותו לשניים בלכתו.
שריפת הנפש בפרידה היא אולי האש שמשאירה את הכוויות הכי עמוקות בלב.
לפעמים, בדרכינו על רכבת החיים, אנחנו יורדים בתחנות שבכלל לא תכננו לרדת בהן. בכל תחנה שאנחנו עוצרים, משתנה בנו משהו. מתווסף אלינו משהו. נלקח מאתנו משהו.
החכמה היא לארוז את הזיכרונות, הלקחים והרגשות במזוודה קטנה ולהמשיך אל התחנה הבאה. אפילו שאנחנו לא ממש יודעים מה מחכה שם. העיקר זה לא לרדת מהפסים ולהסתכל רק קדימה.
