מצאתי עצמי מתיישב בשורה הרביעית באולם הכנסים, כשלפתע המרצה מוציא שלט קטן מכיסו ומפעיל סרטון בו רואים חיילים בעת מלחמת העולם השנייה נרצחים באכזריות רבה, כשברקע הסרטון פס הקול שהופעל היה דרמתי ועצוב, עד כדי כך שעיני היושבים באולם נמלאו דמעות של עצב וחרדה.
המרצה עצר את הסרטון ושאל את היושבים באולם ״איך הרגשתם?״
הרמתי את ידי, ואמרתי לו: ״נראה לי שזה סרטון קשה מידי בשביל להראות לצעירים כמונו״.
הוא חייך אלי, אמר תודה, ושאין לי מה לדאוג, עכשיו הוא מחליף לסרטון אחר
לתדהמתי, המרצה הפעיל את אותו הסרטון בדיוק, פשוט עם פס קול שונה, או ליתר דיוק פס קול מצחיק ומבדר. ופתאום, אותם חיילים הנראים בסרטון הקודם נרצחים באכזריות, נראים משחקים תופסת ומחבואים. ותגובת כל היושבים באולם הייתה צחוק קורע שחקים.
ואז הבנתי, פס הקול הוא שמשנה לנו את ההסתכלות.
למדתי הרבה מאותה הרצאה, פסקול חיינו הוא שיקבע את הראיה שלנו על החיים. מבחינתי אותו פס קול, הוא הדיבור הפנימי שלנו עם עצמנו. וכן, החידוש האמיתי זה שאנחנו לפעמים יכולים להנדס אותו.
פעם, באחת מנסיעותיי ברכבת, נכנסו לקרון בו ישבתי אב ושלושה ילדים קטנים. האב תשוש כולו והילדים כמו ילדים, נמרצים, קופצים צועקים ושרים. כל מי שנוסע ברכבת יודע, שהרכבת זה מקום שקט יחסית, והילדים הפרו את השלווה לכל הנוסעים. החלטתי לקום ולבקש בצורה יפה מהאב להשתיק את ילדיו, הוא הרים את ראשו ואמר בקול חלש ״אנחנו חוזרים מהלוויה של אמם, בבקשה תתנו להם טיפה לפרוק מתחים״.
כל נוסעי הקרון ואני, השתתקנו ופתאום מהסתכלות שלילית על הילדים הסתכלנו עליהם ממקום רחמני ומכיל. כמובן שאין צד צודק יותר או פחות בסיפור. הנוסעים ואני רק רצינו שקט, והילדים רק רצו את אמא שוב. כולם צודקים!
הבנתי, שאני יכול להסתכל על החיים בפרספקטיבה אחרת.
בחיים יש סיטואציות בהן אני בוחר איזה פס קול ינהל את חיי, פס קול מאוכזב או עקשני, או פס קול רגוע ונינוח.
וכדי להמשיך לחיות בפס קול שמסתכל על החיים בצורה חיובית ואופטימית, החלטתי להתחיל לכתוב באתר.
נתראה במאמר הבא
ואוו, כתיבה יפה ומסר לחיים. יישר כח