הגעתי אליה שפופה, הלב שלי ריק, המהות שלי חלולה.
בצעדים איטיים התישבתי מולה ולא חשבתי שיש לה מה להציע לי.
אני ריקה אמרתי לה, כאילו שטעם החיים נשאב מתוכי. לא יודעת בדיוק מהו הדבר שאני כמהה לברוח ממנו או שזה פשוט אולי החיים עצמם שאין בהם עוד עניין עבורי.
הלב שלי לא מתרחב מול ציפורים ושמיים ואני לא קמה בבוקר עם אופטימיות והודיה.
שיפוט עצמי, קורבנות, אומללות ובעיקר מרגישה מסיכה, קליפה של עצמי.
כאילו מישהו כיבה לי את האור מבפנים ואני לא מוצאת את המתג.
שוב לטפס מהבור , יאוש, חוסר תקווה והמון אכזבה מעצמי.
היא הביטה בי בעיניים טובות. שקטות.
קחי פנקס, היא אמרה.
תכתבי כל יום רגעים טובים, אפילו רגע אחד קטן שראית ציפור אבל באמת ראית.
תלכי יחפה ותתרכזי בתחושת הרגליים בדשא או בחול.
מצאי לך יער, שדה, שוטטי.
תדר כדור הארץ קורא לך להתחבר. מצאי פינת טבע. ואם לא, אז דמייני.
פנקס רגעים, ניצוצות של אור.
הם מעצבנים אותי אמרתי לה ,כל אנשי החשיבה החיובית האלו עם המילים האופטימיות בפייסבוק והאימרות החלולות, על ההשקפה והראיה והיכולת כאילו שזה קל או אפשרי בכלל לעשות שינוי…
מרגישה נתק ורצון עז לברוח מתפלות החיים.
הפחד שלי הוא שאם אברח אז אצטרך לחזור לכאן שוב…ולפרום את הקארמה ואני לכאן לא חוזרת יותר …
קחי פנקס.
היא לחשה לי,
חפשי את הרגעים.
דוגי אותם ותרשמי.
רגע לרגע.
תמצאי זמן לטבע. להליכה יחפה לתוך עצמך.
היא רכנה לעברי,
עיניה הטובות בעיני…
ברכות נגעה בידי,
תפתיעי, היא אמרה, את עצמך.
קחי פנקס וחפשי רגע של הפתעה שכן ננגע בתוכך משהו. שננגעו בך החיים.
קחי פנקס.
נשמתי.
אני אקח, אמרתי, אני אקח.
ימים שאני אוספת רגעים:
ראיתי ציפור עפה בשמיים
שמעתי שיר ומשהו התעורר בי
הבת שלי ליטפה אותי והרגשתי את הרכות באצבעותיה…
לאט לאט החיים חזרו לתוכי, לאט לאט הרגשתי שאני מצליחה להתרומם מעל התהום הפעורה של הייאוש, לאט לאט הניצוצות התחזקו…
כל יום צעד, כל יום צעד…
