לעשות דברים שמפחידים אותנו, שנראים לנו לא אפשריים דורש אומץ.
דורש לשנות את הסיפור הפנימי שלנו.
שהתחלתי להתניע תהליכי שינויי בחיי נולדו בי בבת אחת המון קולות של פחד- פחד משינוי, פחד מאי וודאות, פחד מלאבד את השגרה, פחד מכישלון…
המון שיחות פנימיות ניהלתי עם הקול הזה שכיווצו אותי ומנעו ממני לעשות דברים.
לקח לא מעט זמן ולא מעט תהליכים פנימיים כדי לאפשר לי להעז ולפעול עם ולמרות הפחד.
את אחת השיחות שהיו לי עם קולו של הפחד אני רוצה לחלוק אתכם.
אני והפחד.
**
אנחנו יושבים , אני והוא, על ספסל מול השקיעה והמים.
אני והפחד.
הוא ארוך ודק, והצל שלו מטייל.
באופן מפתיע אני מרגישה חמה מבפנים והאדים של הקור שעולים ממנו לא מגיעים אלי בכלל.
הוא מספר לי שהוא מפחד, שזה מפחיד, הלא ידוע והלא מוכר ומה יהיה שאעשה את השינוי, הכול יכול להתפרק לי..
החורף שדופק בחלון רק מספק עוד אנרגיה של קור וכיווץ ורצון לברוח למקום בטוח או להתכרבל ולא לצאת לשום מקום, והוא רק רוצה שהכול יתרחק ויעלם ושום דבר לא ישתנה והבטוח שלו לא יתפרק כי מסוכן שם בחוץ ומפחיד ואף אחד לא יודע מה יהיה , וכואב לו בלב ובגוף והוא רק רוצה להישאר בבית, במקום המוכר שלו.
הוא מספר לי בשיניים נוקשות שהכול בחוץ זה סיפורים ואשליות ושעדיף להישאר במוכר ובידוע ולא ללכת לעולם של חלומות והבטחות שהכול עוד יתפוגג ויתפוצץ ויתפרץ לי ושאני עוד אתחרט, הוא מנסה לשכנע אותי שהוא רק מגן עלי ושומר ויודע מה טוב בשבילי.
תישארי כאן איתי הוא משנה טון ומתחנן, אני יודע מה טוב לך ,תסמכי עלי, אני לא אפגע בך, תישארי.
ואני שומעת אותו, ובפנים מתחייך לי חיוך, ושטף של חמלה ורוך שוטף אותי, אני מלטפת את ידו הקרה, רואה את האומללות שלו, וזה מציף אותי, תודה לך אני אומרת לו מנסה לתפוס את מבט עיניו, תודה שבאת , תודה שאתה משתף אותי ומספר לי את כל אלו, תודה שאתה לא מקפיא אותי אלא רק מעורר אותי לראות את כל המילים, את כל התבניות, את כל ההתניות, את כל הקולות האלו שטמונים בך, תודה, בלעדייך לא הייתי יכולה להתחבר לעוצמה הפנימית ולגלות את האומץ, האמונה, הידיעה והביטחון שבתוכי, לא הייתי יכולה להתחבר לשביל הלב שלי.
אני שמחה שאתה כאן אני אומרת לו, באמת.
העיניים שלו שוקעות בעיניים שלי, עצובות.
אנחנו חברים, אני אומרת לו , תמיד נהיה.
אתה תמיד תהיה חלק מהחיים שלי, אתה והחברים שלך הנוספים, אני מרימה טיפה את העיניים ורואה שמתקבצים חרש לידו ה”אי-וודאות” , ה”לא מוכר”, וה “מה יהיה” , כולם עצובים מורכני ראש, מרגישים מובסים.
הכול בסדר אני אומרת להם ומחייכת, מתרגשת, דומעת, אנחנו יחד.
אתם תמיד איתי , תמיד מעוררים אותי לשים לב ולדעת איך לעורר את העוצמה שבתוכי, בלעדיכם שום דבר מכל אלו לא יכול היה לקרות, ההתעוררות שלי לאומץ שלי היא רק בזכותכם אז תודה, זכיתי, תודה עליכם, אנחנו ביחד בשביל הזה אנחנו לא נפרדים אל תהיו עצובים….
הם מרימים מבט מתעודדים, אנחנו לא נפרדים אני חוזרת שוב ,תמיד אשמע מה יש לכם להגיד, זה חשוב, אני אשמע ואתם תעזרו לי להתחבר לאומץ שלי, בזכותכם למדתי לדעת שהוא קיים בי, בזכותכם. תודה.
אנחנו ממשיכים לשבת בשקט כולנו מול השקיעה והמים,
האוויר חמים מעלינו,
מציף אותנו בריח של תקווה חדשה.
מאחלת לכל מי שהמילים האלו מגיעות אליו, ונוגעות בו במקום עמוק ומפוחד בפנים, שתמצאו את העוצמה הפנימית שלכם לעשות את השינוי וללכת דרך הפחד.
