לפני כמה זמן הזמינו אותי להתארח בפאנל של ‘שבת תרבות’ בנושא הומור וכיצד הומור יכול להשפיע על החיים שלנו לטובה.
למי שלא מכיר את האירועים האלו של ‘שבת תרבות’, מדובר על מפגש שבו מזמינים כמה אנשי מקצוע, חלקם מרצים, חלקם מומחים בתחומם וחלקם אנשי ציבור לפאנל במגוון נושאים שונים.
כל אחד מהמוזמנים בתורו מתיישב עם המארח על הבמה, כחצי שעה, לשיחה ברומו של עולם. האירועים האלו פתוחים לקהל הרחב וניתנת להם האפשרות לשאול שאלות ולהעיר הערות לקראת סוף השיחה עם כל מוזמן.
בדיוק בתקופה שבה אני התארחתי בפאנל, הייתה תקופת בחירות לכנסת(טוב, שנה וחצי הייתה “תקופת בחירות לכנסת”). המארח שאל אותי לגבי הומור ועל ההשפעות של הומור בחיים שלנו והייתה לנו שיחה נעימה (ואני מקווה שהייתה שיחה מעניינת לקהל שהשתתף). לקראת סוף הזמן שהוקצה לנו, המארח (לא חשוב שמות)
שאל אותי למי אני הולך להצביע בבחירות. עכשיו, לא רק שאני הוזמנתי לדבר על הומור ולא על פוליטיקה, חשוב שתבינו, מאיפה שאני מגיע ובבית שגדלתי בו, לא שואלים שאלות כאלה.
אצלנו שאלה כזאת נתפסת כשאלה פולשנית בדיוק באותה מידה שהיה שואל אותי “כמה אתה מרוויח בחודש?” או “כמה משכנתא יש לך?” ניסיתי להתחמק באלגנטיות מהשאלה שלו והתייחסתי להיבט שונה, בסגנון של הומור בפוליטיקה. המארח לא הרפה ושאל שוב למי אני מתכוון לבחור לכנסת.
לאחר שניסיתי שוב להתחמק הוא פשוט קבע שאני אבחר במישהו ספציפי ואמר זאת בקול רם ואני הסמקתי והִשְׁתַּנְּקִי והוא הבין שהוא צדק. שתקתי וכל מה שעבר לי בראש זה “תזכור את מייקל ג’ורדן”.
למה אני מספר לכם את כל זה, ואיך זה קשור למייקל ג’ורדן?
בזמן כתיבת שורות אלו העניין סביב מייקל ג’ורדן שוב הרקיע שחקים. כבר עברו כמה שנים טובות (כעשרים שנה) , מאז פרישתו (השלישית) של מייקל ג’ורדן מכדורסל מקצועי והוא עדיין נחשב כיום לכדורסלן הטוב ביותר בכל העולם ובכל הזמנים.
יש שיגידו שהוא היה אפילו הספורטאי הטוב ביותר בכל הזמנים וברור לכולם שהוא נושא את אחד השמות והפרצופים הכי מפורסמים עלי אדמות (אפילו השם שלו הפך למילה נרדפת לטוב ביותר בתחומו, לדוגמא: “חבר שלי הוא המייקל ג’ורדן של רואי החשבון בארץ”). אבל, כבר המון זמן עבר מאז שהוא שיחק כדורסל באופן מקצועי ועד לא מזמן הוא היה פחות ופחות בתודעה הציבורית ובשיח הציבורי,
עד שלאחרונה, ‘נטפליקס’ הוציאו לאור סדרה דוקומנטרית על העונה האחרונה של מייקל ג’ורדן בקבוצת ‘שיקגו בולס’ שאיתה לקח 6 אליפויות בשנות ה-90′.
לסדרה קוראים “הריקוד האחרון” (ממליץ בחום) והיא מיד החזירה את ג’ורדן לתודעה.
הסדרה הפכה בין לילה לסדרה הכי נצפית בעולם. הסדרה הצליחה להחזיר אותנו לשנות ה-90′ והציפה בהרבה מאתנו זיכרונות ונוסטלגיה. אבל הסדרה גם הציגה את הצדדים האפלים של ג’ורדן, על היותו מהמר כפייתי, רודן אנוכי שקילל ודחק את החברים שלו לקבוצה.
אחד הדברים שמאוד בלטו לאורך הקריירה של ג’ורדן היה שהוא אף פעם לא נקט עמדה פוליטית. הוא ספג המון ביקורת על זה ובסדרה אפילו ראיינו את ברק אובמה, שהוא גדל כילד עני בשיקגו שסיפר על החוויה שלו ועל ההשפעה העצומה של ג’ורדן על חייו בפרט ועל העיר שיקגו בכלל.
בין היתר, אובמה דיבר על כך שהייתה אכזבה גדולה מאוד, בעיקר בתוך הקהילה השחורה, ממייקל ג’ורדן, על כך שהוא אף פעם לא תמך באופן פומבי בפוליטיקאים שחורים בארה”ב ולא קידם באמצעות הפופולריות העצומה שלו את המעמד הפוליטי והחברתי של שחורים בארה”ב.
זאת בניגוד לספורטאים מפורסמים אחרים, כמו המתאגרף המפורסם מוחמד עלי, שכן היה מאוד מוחצן לגבי עמדותיו הפוליטיות ואפילו שילם על כך מחיר פוליטי ומקצועי במהלך הקריירה שלו.
אחד הציטוטים שמפורסמים המיוחסים לג’ורדן (הוא טוען שהציטוט הוצא מהקשרו והוא לא אמר את זה)
בהקשר לעמדתו הפוליטית היה: “…גם רפובליקנים קונים נעליים”.- כלומר, ג’ורדן לא רצה לנקוט עמדה פוליטית בגלל שהוא לא רצה לְמַדֵּר כמחצית מהאוכלוסייה בארה”ב שקונים ביגוד ונעליים מהמותג של ג’ורדן של חברת נייק.
בחזרה אליי ול’שבת תרבות’. הגישה שלי תמיד הייתה לא לערב את הדעות האישיות שלי אל תוך הדמות הציבורית שלי. כלומר, כאשר אני מופיע בפני קהל בהרצאות ובסדנאות שלי על הומור, אני לא משתף אותם בדעות האישיות שלי. באתי לדבר על הומור, לא על פוליטיקה או העדפות האישיות שלי.
לי באופן אישי לא משנה אם אתם ימניים או שמאלנים. אנחנו חיים בדמוקרטיה וזוהי זכות בסיסית במשטרים דמוקרטים. וכל אחד רשאי (במסגרת החוק) להביע את דעותיו הפוליטיות.
בחיים שלי לא סירבתי להרצות בפני קבוצה מסוימת על רקע דת, מין, גזע, מגזר או עמדות פוליטיות (כולם שווים בעיניי הרואה חשבון שלי 🙂 ).
אם אתם אמנים, ספורטאים, מרצים או אנשי מקצוע ואתם לא פוליטיקאים. ואתם לא מתיימרים להיות פוליטיקאים, אז בעיניי, עדיף שתעזבו את הפוליטיקה ותתעסקו באמנות שלכם.
ג’ורדן אמר בסדרה שהוא ספורטאי, לא פוליטיקאי – ושהוא לא רוצה להתעסק בפוליטיקה, ואני נוטה להסכים איתו. זאת דעתי האישית. מה דעתכם?
מי אני בכלל?!
אני שי גלבר – חוקר הומור – סופר ומרצה על הומור,
בוגר תואר ראשון ושני בבלשנות אנגלית, את התזה שלי כתבתי על חקר השיח של הומור וכיום אני כותב את הדוקטורט שלי בנושא הומור באוניברסיטת בר-אילן.
כתבתי את הספר המצליח “צחוק, צחוק – אבל ברצינות” שהפך לרב מכר!
אני גם יצרתי את הקורס הדיגיטלי המקיף ביותר בארץ! ליזמים, מרצים, מנחים, מנהלים, נואמים, עצמאים ובעלי עסקים…
הנה ההזדמנות שלכם לשלב הומור בחיים, בקריירה ובעסקים – ובאמצעות הקורס לשפר תוצאות והכנסות!
הגיע הזמן לגלות וליישם את הכלי הפרקטי ביותר להצלחה בחיים, בעסקים, בבריאות ובקריירה: הומור!
הצטרפו לקורס הדיגיטלי הייחודי, הפרקטי, החווייתי והמקיף – והיחיד בישראל – “צחוק, צחוק – אבל ברצינות!” כיצד להשפיע ולהניע אנשים ולקוחות באמצעות הומור!
