אנחנו בתקופה מאתגרת, לא פשוט האינטנסיביות של התקופה, לעבוד מהבית, לעבוד בבית, להיות עם הילדים בבית, מזל שעוד אפשר לצאת החוצה להתאוורר. המציאות הזו מייצרת לא מעט אתגרים והרבה יותר הורים נתקלים בהתנגדויות שלולי היה עכשיו סגר לא היו מגיעות ובטח לא בשלב כה מוקדם:
“אני לא אוהב ולא מסכים לחוקים המטופשים שלכם. אני עוזב את הבית הזה ולא חוזר לפה יותר לעולם. ” כך הודיע לא מזמן, ילד בן חמש להורים שלו.
מכירים את זה?
יש כמה תגובות שיכולות לקפוץ לנו, אחת אני ממש מכירה באופן אישי:
- לעזור לך לארוז?
- אנחנו נהיה ממש עצובים אם תלך
- תפסיק עם השטויות שלך ולך לחדר
- אין בעיה לך, יהיה פה יותר שקט בלעדיך.
הילד החמוד הזה, נמאס לו מחוקים מגבילים: שאסור להרביץ, שילד שמפריע הולך לחדר, שאחותו הקטנה רשאית לבכות ולו אסור. ועכשיו הכל התעצם, כל הביחד, הזמן המשותף שכולם בבית, התרחב למימדים חדשים
אני רוצה להציע כמה נקודות למחשבה, להתייחסות לאמירה כזו, ובכלל לאיך לייצר לכידות משפחתית גם כשזה נכפה עלינו מתוך התקופה:
1. “כי אתה שלנו. נקודה” (זיוית אברמסון) . ילד שאומר משפט כזה, מנסה לספר לנו שקשה לו, שהוא היה רוצה לראות ולהרגיש דברים אחרת, בבית שלו, הוא כנראה לא יקח אתכם לשיחה: יחסינו לאן, יסביר מה הדברים שמפריעים לו ושהיה רוצה לראות אחרת.
סביר להניח שכבר יאמר משפט כזה, האמירה תתקבל בצחוק או בציניות. אני הראשונה להאמין שיש צורך להוסיף קלילות להורות העכשיוית שלנו, אבל דווקא על אמירה כזו, אני ממליצה לעצור ולהתייחס ברצינות. גם אם ברגע הראשון הצענו לעזור לו לארוז (או כמו ששמעתי שאשכרה, ההורים הביאו מזוודה והתחילו לשים בה דברים), לעצור על זה. להסתכל בעיניים של הילד הכועס\ הבוכה\ התוקפן, ולומר לו: אתה כל כך חשוב לנו, אנחנו אף פעם לא נוותר עליך ואף פעם לא ניתן לך לעזוב. (על גיל 30 זה כבר לכתבה אחרת..)
2- אפשר להחזיר את הגלגל לאחור: אם כעסנו מאד, צעקנו ואחר כך התחרטנו שכך הגבנו, אפשר אחר כך, לעצור ולחשוב: אם אפשר היה לתסרט שוב את הסצינה הזו, איך היינו רוצים שתראה, איזה טקסט היינו כותבים לעצמנו, מה היינו עושים אחרת? ואם מצטערים על הדרך בה התנהלנו (צעקות, איומים, עונש) אפשר גם אחרי, לומר על זה משהו לילד: “כעסתי מאד כשנשברה הצנצנת, גם נבהלתי שאולי קרה לך משהו, ולכן הגבתי כך”. המקום הזה, שחשוב לי להסביר מה קרה לי , מחזק את התחושה שאכפת לנו איך כל אחד מרגיש אצלנו בבית ולא נשאיר דברים פתוחים לפרשנויות כמו- אף אחד לא אוהב אותי פה.
3- “נשמח לשמוע מה אתה חושב”, הילד, אמר מה שחושב ומרגיש, שהיה רוצה שחלק מהחוקים בבית ישתנו, שבו ביחד בזמן רגוע, תשתפו, שיש חוקים בבית שחשוב שישארו ויש שאולי אפשר לשנות, תקשיבו!, תקשיבו למה שיש לו לומר, תרשמו את כל ההצעות, תסמכו, שגם הילד, כמוכם, מעוניין חוקים, רק תנשמו ותנו לו להציע גם כמה משלו, גם אז, יש יותר סיכוי שיעמוד בהם בדרך נעימה יותר
מה הילדים שלכם, יספרו לנכדים שלכם, על התקופה?
4. ליצור אקטיבית רגעים יפים: תמונות משפחתיות תמיד מרגשות אותי, הביחד, צוחקים, מחובקים בדשא, מסתכלים בעיניים אחד של השני, ילד על הכתפיים של אבא, ילדה יושבת בחיק סבתא מקשיבה לסיפור. זה לא התמונה שעושה זאת, זה כל הסיפור שמאחוריה, יצירת החוויה המשותפת, הרגע בהווה שיהפוך לזכרון מתוק בעתיד, של בילויים, טיולים, שירים, שיחות ואפילו צפייה משותפת בסדרה אהובה. שכולנו היינו חלק מהביחד.
דווקא בתקופה הזו, שאנחנו מלא ביחד ורעיון התיעוד, מעולם לא היה נגיש כל כך, אפשר לצלם לעצמנו אלבום מהתקופה. רגעים מצחיקים, רגעים כיפים, רגעים מעצבנים, רגעים של מנוחה ורגעים של “מנקים את הבית ביחד”, לתת כותרות מצחיקות, לביים סיטואציות, להבין שכל תמונה היא סיפור. סיפורים גם קורים מעצמם וגם מומצאים. תבחרו את הסיפור הנפלא שהייתם רוצים להיות בו והמחיזו.
