“סליחה, אתה יכול לשים מסיכה בבקשה לפני שאתה נכנס לחנות?”
“אני רק נכנס לקחת דבר אחד ויוצא”
“אדוני, אני מבקשת שלא תכנס בלי המסיכה” התעקשה המוכרת
“יאללה גם כן את, את לא רוצה, אני לא אקנה”.
שיחה, ששמעתי כבר מספר פעמים בזמן האחרון,
שהזכירה לי נושא חשוב שעולה הרבה פעמים כשאלה בהדרכת הורים.
איך לגדל ילד שאכפת לו. אכפת לו מהסביבה, ממה שאנחנו אומרים, ששם לב לחבר שנפגע וגם עושה משהו בנידון ולא עומד מהצד.
האם נולדים עם זה? עם “איכפתיות חברתית”- הדבר הזה שכולנו מבינים עכשיו את חשיבותו, שאכן, “כולנו ריקמה אנושית אחת חיה”
הרבה פעמים, יש לנו, ההורים, נטייה, להסתכלות על ההצלחה הפרטית של ילדינו. אנחנו מרבים לדבר על כמה חשוב להצליח, להוציא ציונים טובים, שיהיו להם חיים חברתיים, חוגים. אבל חשוב ככל שיהיה, כדאי מאד שזה לא יהיה רק זה..
לא רק.
כמה נקודות למחשבה, על היכולת שלנו כהורים, להשפיע ולפתח את רעיון הערבות ההדדית, והזיקה החברתית אצל ילדינו:
1. “ויהי אור”
על מה אנחנו מאירים? האם אנחנו שמים דגש על לראות את האחר, מתלהבים כשעזרו, התעניינו בסביבה הפיזית או החברתית, על רגעים של איכפתיות, סקרנות לגבי הזולת, הנכונות לתרום לחברה, לחבר, הפתיחות להיעזר באחרים כשאני זקוק לעזרה, מה אני יכול לתת, לתרום לאחר, לחברה
2.”דוגמני הבית”
נתחיל בלהדגים את האכפתיות כלפי חוץ בעצמנו, מתוך מודעות והחלטה שיש לתת על זה תשומת לב, על מה אנחנו שמים דגש בשיחות שלנו, איך אנחנו מתנהלים בחברה, כמה אנחנו שמים לב לערך הזה, בלדבר עליו, איתם או לידם, בלהדגים הושטת עזרה לחבר שעובר דירה, לשכנה חדשה בבניין, בהתעניינות איך הבת דודה שלי מסתדרת בעבודה החדשה, לשים לב גם האם מה שאנחנו אומרים, תואם לאיך שאנחנו מתנהלים. למשל: אומרים שחשוב להתחשב בחבר, ושמים עגלה עמוסת מוצרים בתור בקופה בסופר ורק הולכים רגע להביא קמח כוסמין ומעכבים את כולם? אומרים שמסיכה זה חשוב אבל שמים על הסנטר? הילדים מתרשמים הרבה יותר ממה שאנחנו עושים בפועל מאשר מה שאנחנו “מטיפים” לו באמירות בלבד.
3 אותנטיות אאוט- בחירה אין
נכון, חשוב שנהיה אותנטיים. אפילו רצוי. אבל רגע, אולי כדאי לפעמים, לעצור ולבחור, עוד אופציה של התנהלות, בחירת מילים, כדי לאפשר לעצמנו ולילדנו, בחירה. אני אתן דוגמא: בתקופת הקורונה, דפקה בדלת שכנה, לשאול אם יש לנו 2 ביצים לתת לה. היו לנו מספיק ביצים ונתתי. ועכשיו מה? רגע אחרי שנסגרה הדלת והיא שבה לביתה, יש כל מיני מחשבות שעולות לי כתגובה. למשל: “מה היא חושבת שאני המכולת שלה? איך לא דאגה למשפחה שלה בתקופה כזו?” או- “איזה מזל שקניתי מספיק ביצים שיכולתי לחלוק איתה” מה נגיד אחרי שסגרנו את הדלת, איזה מסר ואיזה ערך זה יעביר? על זה אני מדברת כבחירה של התנהלות שבא, לא בהכרח האני האותנטית קופצת ראשונה, אלא האותנטיות, רמה שנייה, זו שבאה אחכ, שגם חיה בתוכי אבל לאו דווקא תמיד היא זו שגלויה.
4. לא לדבר עם זרים
אנחנו מזהירים את הילדים כשהם קטנים, מאנשים זרים ובצדק. מצד שני, גם יש ללמד איך אפשר לסמוך על אחרים, איך להיעזר, איך אכפת לנו מאחרים ולאחרים, אכפת מאיתנו. איך מבדילים בין השניים? מתי זה בסדר ממש ומתי ממש לא.
5.“איך היה בגן?”
שאלה כזו, בהרגל שלנו, יומיומית, פשוטה, אנחנו מצפים לתשובה, ואז ממשיכים בוועדת החקירה: “ועם מי שיחקת?”, “מה אכלת?” , “איך היה לך בחוג חיות?” אתה ואת, את ואתה, אתם חשובים. שזה נכון. אבל לא רק. לספר להם על היום שלנו, לשתף איך היה לי בעבודה, מה אכלתי, איך הייתה הדרך הבייתה ומה שמעתי בחדשות, גם זו דרך ללמד איכפתיות, התעניינות באחר. זו לא רק מניפולציה של אני אספר לך ובתמורה אתה תספר לי. להוסיף לשאלות שלנו גם: מה קורה עם איתמר? הוא הבריא? חזר כבר לגן?”,”ראיתי שהייתה היום מדריכה מחליפה בחוג, שאלת מה קרה לשירה המדריכה?” “ראיתי שהשכן השאיר את חלון הרכב שלו פתוח, בוא נלך להגיד לו שיסגור”.
6.“כולנו ריקמה אנושית אחת חיה”
יש הרבה הנחיות עכשיו, חלקן מובנות, חלקן מעצבנות, חלקן אולי אפילו מיותרות. אבל יש דברים, שברור לנו שאפשר לקיים, שאפשר להתאמץ קצת למרות שלא נוח, כדי לדאוג לא רק לעצמנו, אלא מתוך דאגה לאחרים. ואם נגדל את ילדינו לראות את העולם גם כך, נחיה בעולם בריא יותר… תרתי משמע.
