מאמר של דר’ מרגלית בדוקטורס אונלי 26/1/20
“אני מגיע הביתה עם הלשון בחוץ, אין לי כוח להגיד שלום לאשה ולילדים אחרי ש’דרסו’ אותי 60 איש במרפאה!”. כך חברי הטוב רופא משפחה מומחה, בעל ותק רב שנים של דהירה בשדות הרפואה הציבורית בישראל. “אם לפחות הייתי מרגיש שאני מועיל למטופלים שלי, אז הייתי סופג זאת”, הוא ממשיך ועיניו כבויות. “הבעיה היא שאין לי אפילו את הזמן לקחת אנמנזה כמו שצריך או לבדוק בצורה רצינית. המטופלים מתגודדים במסדרון. עם תור, בלי תור, ‘רק שאלה’, ‘האחות/מזכירה שלחה אותי אליך דחוף’, האל תורים והדרישה לענות בטלפון, שלא לדבר על העדר זמן ייעודי לעבור על בדיקות מעבדה והדמיה חוזרות… אני כל הזמן מרגיש שאני עלול לפספס משהו משמעותי… לפעמים לא מצליח לישון בלילה!”.
איך אתה שורד את זה? אני שואל אותו.
“אני יכול רק ‘לתקתק’ את החולים אחד אחרי השני ומקווה שמישהו יבריז ולא יגיע ואוכל לפנות את עצמי בשירותים…”.
בראשי עולים זיכרונות מימי “אנו באנו”. זוכר איך לפני שנים רבות עבדתי כרופא משפחה בהתמחותו בקיבוץ כשלעזרתי עומדות ארבע אחיות חרוצות ומוכשרות. המטופלים קבעו מראש לכמה זמן הם זקוקים לי וקיבלו. יכולתי לממש את כל ידיעותיי ומיומנותיי כדי לטפל באלה שבאו למרפאה. אצל אחת ניתוח זעיר ביד, אצל אחר רקטוסקופיה, שיחה עם מטופלת ובני משפחתה (כשעה) בעת משבר, לווי מטופלים בקץ דרכם (הוספיס בית), ביקור מאושפזים בבית החולים ומה לא? השמים היו הגבול!.
כאב האובדן של המערכת היפה הזו פוצע את לבי. איך במו התעלמותנו נתנו לזה לקרות? מדוע הנחנו לקופות החולים לנהות אחרי “כוחות השוק” והרצון לשייך אליהם עוד מטופלים תוך תחרות סהרורית בה ניגרים מיליוני שקלים כמים? לאן נעלמו “שומרי הסף”? אלה ששמרו על המטופלים ועל המערכת בו בזמן? כיצד זה שלא טרחנו להוכיח במחקרים משמעותיים שרפואת משפחה מקצועית, המלווה בסביבת עבודה תומכת מביא תועלת בריאותית רבה למטופלים ובו זמנית חוסכת כספים בענק?
במשך הזמן, כבר לא בקיבוץ, הצלחנו חבריי ואנוכי לעמוד באסרטיביות על הצורך במתן הזמן הראוי למפגשי המטופלים ולא הסכמתי להתכופף לדרישות המנהלים לקצר את זמן המפגש ולספק יעילות גבוהה של קבלת חולים יחד עם עמידה במדדים הזויים שנכפו על המנהלים ומהם עלי. תמיד הרגשתי שמחויבותי למטופלים עומדת כערך עליון וקובע.
גם כיום, למרות הקושי הרב, אני שומע מחלק מחברותיי וחבריי רופאי המשפחה המצליחים לעמוד בפרץ ולהשקיע במטופלים את אשר אמונתם ומיומנותם קובעות, אך לצערי הם במיעוט.
“כוחות הגזירה” האכזריים של ריבוי פניות (בין היתר של מטופלים קשישים ומרובי מחלות ותרופות) אל מול זמן מפגש מתקצר עקב מספר הולך ופוחת של רופאים כתושים ומשפילי מבט שנשארו, יוצר מציאות מטורפת של גלגל הרס שהולך וגדל מיום ליום. במקום שמטופלים יקבלו טיפול הולם וירפאו, פעמים רבות הם נפגעים שלא לצורך ותחלואתם גוברת.
הקהל הרחב לומד מהר מאוד בדרך הקשה והמפחידה, שאין אפשרות לקבל את האבחנה וטיפול הרצוי במרפאה הראשונית. הפתרונות שצצים רבים ושגויים. לקרוא באינטרנט ולהגיע לרופא עם דרישות לבדיקות שאינן במקומן. לפנות למיון. לפנות לרפואה פרטית. ועוד. ככל שמתרחבת הבעיה, כך הופכים החולים לחרדים יותר, פחות סומכים על עצמם ועל הרופאים ומכאן עד לדרשנות ולאלימות הדרך קצרה…
למרבה האירוניה, מערכת הבריאות המורעבת והענייה מבזבזת הון עתק על רקע חוסר המועילות של הניסיון לספק את רצון “הצרכנים” (ביטוי שלצערי מחליף את המטופלים) “לרפואה ביתר” ולעמוד ביעדי זמינות גבוהה. כך, מוקרבת איכות האבחון והטיפול, מטופלים רבים נשלחים לבדיקות מיותרות, הפניות והדמיות ומקבלים תרופות שלעתים קרובות מדי אינן הכרחיות ואף מזיקות.
האם קיים פתרון למצב כאוטי כזה?
נכון שאין פתרונות קסם ובימים שאין ממשלה ותקציב, קשה עוד יותר לבצע שינוי. יחד עם זאת אנו נערכים במסגרת “רפואה שלמה” – המסע החברתי להבראת הרפואה, לקדם שינויים הצומחים מלמטה מתוך הוויית החיים של המטופלים ואנשי הצוות הרפואי.
מיזם “קשר עין” של המסע החברתי מחזק ומתמרץ אנשי צוות רפואי שמצליחים לשמור על קשר עין גם במציאות הכאוטית של מיון גדוש ועמוס מטופלים. ברוח זו אנו ממשיכים כעת ל”אות הטיפול האנושי” – שמטרתו להביא לכך שמטופלים וגם אנשי צוות רפואי ישבחו את אלו המצליחים לתת טיפול אנושי במערכת קורסת. ראו כאן והמליצו בבקשה על המצטיינים כדי שנפרסם אותם ברבים.
יהיו כאלה שיאמרו – “אתם מציעים רק פלסטר על שבר מורכב”, או “טיפה בים” וללא תקציב ותקנים, לא יהיה שינוי. אבל אנו מאמינים ששינוי אמתי צומח מדרישת ומציפיית המטופלים והמטפלים כאחד להשיג את הטיפול האנושי והמקצועי הנדרש והתואם את רמת הידע והמיומנות הרפואית הגבוהה הקיימת בארץ.
הרמת העיניים כדי לפגוש את עיני המטופל, יחד עם תגובה אמפטית והסבר סבלני, לא יסולאו בפז ותמורתן במטבעות משוב מטופלים ותחושת ערך עצמי מתגמלת הרבה יותר מהשכר.
זו גם התשובה האתית של כל אחד מאיתנו לסביבת עבודה בלתי אפשרית. אסור להתכסות בעלה תאנה של לחץ ההנהלה או לחץ הפונים כדי להמשיך ולשתף פעולה עם קריסה מוסרית של פגיעה מיותרת בחולים. הזמן שאנו מקדישים לכל פונה, תלוי רק בהחלטתנו. זו ההחלטה איתה נלך לישון בלילה בסוף יום בלתי אפשרי. המבט בעיניים והתגובה האמפטית לסובלים נתונה לבחירתנו בלבד!
יחד, אנו צריכים לפעול באופן נחרץ לשיפור מערכת הבריאות. היו גם אתם במתגייסים ומצטרפים באופן פעיל, כי אין לנו מערכת בריאות אחרת ואף אחד לא יעשה עבורנו את העבודה.
מוזמנים להצטרף למסע החברתי (בתחתית עמוד הבית)
הפוסט האתיקה של טיפול מיטבי בחולים במערכת הבריאות קורסת הופיע ראשון ב-רפואה שלמה.
