“התקווה, כשלעצמה, היא סוג של אושר, ואולי סוג האושר הראשי שמציע העולם הזה.” ~ סמואל ג’ונסון
הרבה מאוד אנשים מנסים לעודד את עצמם במציאת הסבר חיובי למציאות שלילית- שואלים את עצמם “מה השיעור שמביא עמו משבר הקורונה” או “מה טוב בקורונה?”
אני לא שואלת את השאלות האלה – אין לי אף מילה רעה אחת לומר לאלה שכן שואלים ואני מבינה שזו דרך התמודדות אחת מני רבות למציאות לא משהו שעוזרת להרבה אנשים לעבור אותה.
אני כבר מזמן לא שואלת שאלות – אימצתי את העיקרון שעל השאלה למה התשובה הטובה ביותר היא ככה.
והדבר החיובי ביותר שאני יכולה לעשות כשקורה משהו שאין לי לגביו כל מידע או הסבר הוא לבדוק מול עצמי מה אני יכולה לעשות כעת שיביא לתחושה טובה יותר או יעלה אותי למעלה.
הרבה אנשים חושבים שאני אופטימית גדולה. אני לא חושבת ככה. אופטימיות קשורה בתקווה – כמו זו שמתאר המשפט בכותרת. כזה שמביא אושר. אני לא בטוחה שאני אופטימית. אני חושבת שאני עושה כל מה שביכולתי לשפר ולעשות טוב לעצמי ולסביבה כי זה עוזר לי. התקווה האמיתית שלי נמצאת בעובדה שאני לא לבד ויש עוד הרבה מאוד אנשים שהם כמוני שגם להם עושה טוב לעשות טוב לאחרים.
אני לא מתעלמת מהמציאות והקשיים או המחירים ואני לא רואה סימנים או משמעות כי אני קטנה מדי לפרש ולהכיל משמעויות רחבות ויקומיות. אני בוחרת כל יום וכל רגע (כשאני יכולה) להתמקד בדברים הקיימים שהם טובים. וגורמים לי להרגיש סיפור והתרחבות בלב.
גם התמונה הזו שבחרתי לשלב עושה לי את אותה ההרגשה. את התמונה ציירה אמא שלי בחודש האחרון כל פעם קצת- והתוצאה מרהיבה ומפעימה. העובדה שאפשר לייצר כזו תמונה מופלאה בבידוד מייצרת אצלי תקווה.
ומעניין אותי לדעת מה מייצר את התקווה הזו אצלכם?
